''כשמשחיתים תמונה של חטוף - צורב בלב'': המשמרת שמתייצבת כבר 400 יום בכיכר החטופים בבאר שבע

מזה למעלה מ-400 ימים, קבוצת מתנדבים מתכנסת בכיכר החטופים בבאר שבע. הם מתמודדים עם גשם, חום ואיומים, ודורשים להזכיר לישראל כולה את גורלם של מאה החטופים בעזה
send whatsapp messsage send FB messsage
''כשמשחיתים תמונה של חטוף - צורב בלב'': המשמרת שמתייצבת כבר 400 יום בכיכר החטופים בבאר שבע צילומים: שרית לייזרוביץ'

בכל ערב, מזה מלמעלה מ-400 ימים, ניצבים מתנדבים בפינת הרחובות משחררים-רגר בבאר שבע, במקום שבהחליף את שמו מושג המצמרר "כיכר החטופים". תחת תנאי מזג אוויר משתנים ולעיתים אף תחת איומים, הם מזכירים לעוברים ולשבים את סיפורם של מאה חטופים שמקומם אינו ידוע. במקום תלויות תמונות החטופים, סרטים צהובים ושלטים מעודכנים עם שמותיהם.


בהתחלה היו איומים רבים, ואפילו ניסו לפגוע באחת המפגינות. שלטים הושחתו, ולצערי זה קרה יותר מפעם אחת


המשמרת, שהחלה כיוזמה קטנה של מספר מתנדבים, הפכה לסמל של עמידה איתנה. "גשם, חום או קור – אנחנו כאן," אומרת שרית לייזרוביץ', אחת ממובילות המשמרת, שהייתה שם מאז היום הראשון. “אנחנו כאן כדי לוודא שהחטופים לא יישכחו. הם מכל העדות והדתות, והמאבק הזה צריך לאחד את כולנו.”
למרות המטרה הנעלה, המאבק לא חף מאתגרים. אנשי המשמרת מספרים על קללות, איומים ואפילו פגיעה פיזית. "בהתחלה היו איומים רבים, ואפילו ניסו לפגוע באחת המפגינות. שלטים הושחתו, ולצערי זה קרה יותר מפעם אחת," משתפת לייזרוביץ'. היא מוסיפה כי למשמרת היה בתחילה ליווי משטרתי, אך כיום הם פועלים עצמאית תוך פנייה למשטרה בעת הצורך.

משפחת אלזיאדנה, שבניה עדיין בשבי


המשמרת בכיכר החטופים בבאר שבע חלה כשבועיים אחרי טבח ה-7.10, תחילה ברחבת מרכז המורים ולאחר מכן, ברחבת משכן אמנויות הבמה. ‘’בימים ההם עדיין היו אזעקות ויירוטים בשמי באר שבע. בהתחלה ייעצו לנו להיכנס לתוך משכן אמנויות הבמה, אבל דלתות המשכן עשויות זכוכית, אז כל אזעקת פשוט נשכבנו על הארץ. לא ויתרנו. אנחנו פה כל יום, עד שאחרון החטופים יחזור הביתה''.
בין הנרצחים והחטופים, נמצאים משתתפי ההפגנות כנגד השינויים במערכת המשפט שהיו מגיעים לבאר שבע. ‘’היה שלומי מתיאס ז''ל שהיה מנגן בפסנתר בכל אירוע במוצאי שבת, הוא נרצח עם רעייתו בחולית, יש משפחות רבות שאנחנו מכירות. ביום הטבח, שבת ה-7.10, הייתי אמורה לפגוש חברה מהעוטף, לתכנן את המשך הערב. בבוקר התחילו לזרום ההודעות הנוראיות בוואצאפ, זה היה בלתי נתפס. המון אנשים שהכרנו, שככל שנקפו השעות התברר שקרה להם משהו נורא. החיפושים אחרי אות חיים, אחרי ידיעה, להבין מי מנותק קשר ומי נפגע''.
החטופים הישראלים בעזה מוחזקים בתנאים תת אנושיים, בהם קשישים, נשים, חיילות ותינוקות. 

מדי יום, אלפי מכוניות חולפות על פני המשמרת 

‘’כולנו הכרנו אחד את השני, עוד מהתקופה של ההפגנות וכי לחלקנו יש משפחות בעוטף. רועי עידן ז''ל, צלם YNET, ליווה אותנו לאורך המחאה''. עידן  נרצח ב-7 באוקטובר 2023 בזמן מתקפת הפתע על ישראל, בזמן שתיעד  מחבלים בעלי מצנח רחיפה מגיעים אל הקיבוץ שלו, כפר עזה. בין השעות 06:30 ל-07:30, נקטע הקשר שלו עם המערכת.[6] רועי נחשב לנעדר מתחילת המתקפה, ורק ב-18 באוקטובר 2023 זוהו גופתו וגופת אשתו, סמדר.  בתו אביגיל שהייתה בת שלוש וחצי נחטפה לעזה ושני ילדיו הגדולים מיכאל ועמליה הסתתרו בארון בבית וניצלו. ‘’ליום ההולדת של אביגיל הגענו אליהם עם מתנות. הקשר נמשך''.

‘’אבי דבוש, שהנחה את אירועי המחאה, הוא חבר קיבוץ נירים ומפונה בעצמו. אנחנו בקשר עם משפחות החטופים מהנגב - משפחת בייזר, הוריו של ניק ז''ל, עם משפחת זיאדנה,  הקשר נמשך עם כולם, כולנו משפחה. הגרעין של המשמרת הוא עידו אטיאס, חבר מועצת העיר באר שבע, ד''ר מעיין וטרסקו ואני. כמובן, שאנחנו שמחים כאשר מצטרפים אלינו. אסור לשכוח, עד שאחרון החטופים יושב הביתה''. 

לא לשכוח את מאה החטופים בעזה ולדרוש כם יום לשובם

לצד הקשיים, ישנם גם רגעים מחממי לב. משפחות החטופים מצטרפות לעיתים, כמו גם תושבים מכל רחבי הארץ. "החטופים הם של כולנו," אומר חבר מועצת העיר באר שבע, עידו אטיאס, שמוביל את המאבק יחד עם לייזרוביץ' וד"ר מעיין בטרסקו מאוניברסיטת בן-גוריון. "אנחנו משתדלים לתת מענה לכל משפחה, בין אם מדובר בארגון תערוכות, דוכנים, או פשוט נוכחות שמחזקת."

"אנחנו צריכים אתכם"
המשמרת מתקיימת בכל ערב, אך האנרגיות נדרשות גם לפעילויות נוספות. אנשי המשמרת מארגנים מייצגים ומדפיסים שלטים מתרומות, ומספרים כי קשה לשמור על תודעה ציבורית לאורך זמן. "אנחנו זקוקים לעוד מתנדבים," אומרת לייזרוביץ'. “זו משימה לאומית – לשמור את סיפורם של החטופים במרכז השיח.”
המשמרת הפכה לבית שני עבור מתנדביה. הם מגיעים לערבי שיא, תערוכות ומפגשים ברחבי הארץ, ותמיד שבים לכיכר החטופים בבאר שבע. "החטופים הם עדות לכאב שמאחד את כולנו," מסכמת לייזרוביץ'. “כל מי שיכול – שיצטרף. יחד נמשיך לעמוד כאן, עד שכולם יחזרו הביתה.”