נרקומנים ופורעי חוק משתלטים על מקלטים בבאר שבע - תושבים חסרי אונים

לא יאמן: דיירי בניין ברחוב השלום נדהמו לגלות כי נרקומנים פלשו למקלט שלהם - והפכו אותו לדיור של קבע. ‘’הם פשוט נכנסו לכאן, שמו אוהל ומזגן נייד, הפכו את המקלט לדירה, כמובן ללא ידיעתנו. כששאלתי אחד מהם באיזה רשות עשו זאת, ענה לי שזה זמני ועוד חודש הוא חותם על שכר דירה. מה שהולך עם המקלטים בשכונות הוותיקות זה ממש שערוריה. בבניין של אבא שלי, אדם בן 80, בשכונה א', נרקומנים הפכו את המקלט לשירותים. הוא חייב כל פעם לרדת ולנקות הצואה שלהם. פורצים את הדלתות, שוברים מנעולים, המקלטים הופכים להיות פתרון דיור ושירותים לעת מצוא''.
‘’מה שהכי מעצבן, זה שבן אדם משתלט על מקום, צורך חשמל ומים - ואנחנו הדיירים נשלם על זה. עם המצב הביטחוני, עם מלחמה רחבה שיכולה לפרוץ בכל רגע, המקלטים חייבים להיות מוכנים. מה שהולך בשכונות הוותיקות זו שערוריה'', אומר לחדשות באר שבע והנגב הדייר. ‘’אני לא רוצה להסתבך איתם, על כן אני לא רוצה להזדהות'', הוא מסביר לנו.
רק לאחרונה קיבלנו פניה מתושבת שכונה ד', שהמקלט בכניסה שלה, שרובה דירות בבעלות משקיעים, פשוט בלתי ניתן לשימוש. ממדרגות הכניסה, בהם ברזלים בולטים ועד חלל המקלט עצמו, שנראה כמו מנהרת חמאס. מכיוון שמדובר בשטח פרטי, האחריות של הדיירים. לדיירים המוחלשים בבניין אין לא אמצעים ולא יכולת לעמוד מול משקיעי נדל''ן ותחלופת הדיירים גבוהה, כך שאין להם כתובת לבוא בדרישות.
וידאו: המקלט בנחל בקע (צילום סלולרי)
גם בשכונת נחל בקע העזובה חוגגת: אלמונים פרצו למקלט ברחוב בת שבע וביצעו בו פוגרום, לא פחות. ‘’המשלט הזה משמש כ-60 קשישים, בהם ניצולי שואה. אלמונים פרצו לכאן, שרפו והשחיתו. מזעזע. שרפו ספרים, השחיתו פסנתר, שרפו רהיטים, שברו מדפסת, זרעו פה הרס. זה נורא''.
גם בשכונה י''א דיירים מספרים על מצב דומה: ‘’ברגע שחלק מהדירות הן של משקיעים, אין לך עם מי לדבר. המקלטים זה ‘שטח הפקר’. הייתה לנו דיירת שהייתה אספנית כפייתית של אשפה, בסוף עזבה. אני שילמתי לאיזה בחור 1,300 שקל שיוציא מפה את כל הזבל, גם חתולים מתים שהיו כבד יבשים. תאר לך את הסירחון ואת הסכנה לבריאות''.
בסמוך למקלט המדובר, יש מקלט אחר שעומד פתוח. נכנסנו ללא אישור השכנים, מאחר ודלת הברזל עמדה פתוחה. היה חשוך וריח של טחב עמד באוויר. מיד הבנו למה המקום לא שמיש: את העקיצות הרגשו בכל מקום חשוף בגוף. המקום היה מוכה פשפשים.
עזובה חברתית בשל היעדר יכולת לחולל שינוי
עיקר הבעיה של המקלטים, הוא באותם בניינים, בשכונות ותיקות, בהם תערובת נפיצה של אוכלוסיה מוחלשת עם דירות מפוצלות בבעלות משקיעים. ‘’פעם ידעתי מי השכנים שלי'', מספרת דיירת המתגוררת מרחק רחוב אחד ממתחם רינגלבלום, הסוהו הסטודנטיאלי של באר שבע. ‘’אבל ותיקים עזבו ומשרדי תיווך קנו פה דירות. הם באים לעשות כסף. אין פה ועד, כשיש הוצאה לתקן משהו, הם לא מוכנים לשלם בלי הצעות מחיר, קבלות וכו'. אז הכל מוזנח. זה לא רק אצלנו. לך לרחוב גוש עציון בשכונה ג', לך לה' הישנה, אותו מצב. כל אחד עושה מה שבא לו''.

יש מקומות שמראים שאפשר קצת אחרת, בעיקר בצירים בולטים בקרבת האוניברסיטה, סורוקה ומתחם ‘’הבלוק''. אלא שדי להתרחק מהם כמה דקות הליכה, כדי לפגוש שוב בעזובה. ‘’החלפתי פעמיים דירות'', מספר לנו מיכאל, סטודנט שנה אחרונה בבן גוריון. גרתי ליד מרכז אורות, עברתי לדירה סמוך למרכז גילת, השנה אני משלם יותר, אבל גר בבניין נורמלי. כשגרתי ליד מרכז גילת, לא היה לנו לאן לרוץ באזעקות: המקלט רחוק וחדר המדרגות פתוח. הייתי זוחל מתחת למיטה. בדירה האחרונה היינו עומדים בחדר המדרגות, אבל גגון מאסבסט לא יבלום טיל או חלקי מיירט. עכשיו יש גם מקלט מסודר, כי בבניין יש ועד מסודר וחדרי המדרגות תקינים ובטוחים. המקלט ערוך, נקי, יש בו שירותים תקינים, ציוד חירום, רדיו ואפילו סוללת גיבוי. זה, כי יש פה ועד מסודר ושכנים נורמליים''.

מקלטים בני 60 שנה
בשכונות הוותיקות של באר שבע חלק מהבניין נבנו לפני 65 שנה ויותר (סוף שנות החמישים - תחילת השישים). האוכלוסיה התחלפה ובחלקה הזקנה מאוד. דור הילדים עזב לשכונות חזקות והדירות עברו למשקיעים, שרוצים נכסים זולים שיניבו להם שכירויות יפות, בעיקר סביב האוניברסיטה והמכללות. בחלקם, המשקיעים מגלים אחריות לרכוש המשותף, אך במקרים אחרים - לא. ההזנחה הולכת ומצטברת. הזנחה פיזית גוררת אחריה תחושה של חוסר אונים מצד האוכלוסיה המקורית, הוותיקה.

מאחר ומחר בבוקר לא יפרצו לא שלום עולמי ולא שגשוג כלכלי בלתי רגיל בבאר שבע. נושא בשכונות הוותיקים והמוחלשות, לרבות הטיפול במקלטים, חייבים לעלות לסדר היום העירוני. ישראל עלולה למצוא את עצמה במלחמה רב זירתית, כמותה לא ידעה. דיירים עלולים להזדקק לשהייה ארוכה, של ימים שלמים, במרחב מוגן.
בחדשות באר שבע והנגב התרענו לא פעם על מצבן של השכונות הוותיקות, שיושבות על חבית חומר נפץ חברתית וזאת בשגרה. בזמן המלחמה, יש דיירים שאין להם לאן לברוח. ‘’אני נכה, מתקשה מאוד להתנייד'', מספר לנו תושב רחוב וינגייט. ‘’בנוסף לעזובה בבניין, כשיש אזעקה אני נשאר לשבת בפינת אוכל. זה המקום הכי מוגן, מתפלל שלא ייפול עליי. אבל באחד הסבבים הייתה פה נפילה של חלק ממיירט או מטיל. היה פיצוץ והמצלמה באוטו תיעדה. אין עם מי לדבר. שטח פרטי''.