הסדרה ''סלאח פה זה ארץ ישראל'' מציגה רק קצה קרחון

סרטם של דוד דרעי, רותי יובל ודורון גלעזר ''סלאח פה זה ארץ ישראל'' לא יכול היה להיווצר לפני 40 שנה. אז, הוא היה נבלם עוד בשלב התחקיר. לפני 40, 50 ו-60 שנה, היו שאלות שכולם ידעו שלא שואלים אותן ונושאים שלא מעלים. 

הסידרה ''סלאח פה זה ארץ ישראל'' מספרת רק קצה קצהו של סיפור. התמונה המלאה מורכבת יותר ואת מחיר האפליה משלמים היום, בבאר שבע, אך גם המקומות אחרים בנגב, פחות או יותר כולם, ולא משנה מאיזו עדה הם. לכאורה, אחרי שנות התקומה, אחרי תהליך ההתבססות הכלכלית והחברתית, הדור השני שנולד בארץ לא היה צריך להיות חלק מאותה אפליה עליה מדברים ב"סלאח''. ישראל השניה הייתה צריכה להיעלם כבר אז או לפחות אחרי המהפך של 1977. 

האפליה אמנם הייתה עדתית, כפי שנטען בסידרה, אבל לא רק. לא משנה מי היית ומה היו כישורייך, המקום ממנו באת עמד תמיד באוויר. לבאר שבעים הזכירו תמיד את הגמלים והתפלאו אם ידעו דברים שהם לא אמורים לדעת. באר שבעי למשל, לא אמור להכיר מלחינים קלאסיים או למצוא סיבה לטוס ללונדון. לפעמים זה היה לעג בנוסח ''שמעתם? הבאר שבעי רוצה ללמוד הסטוריה'', או ''מה אומרים בבאר שבע על התספורת שלך?'' וכל מיני משפטים מקניטים ומעליבים. לסיפור הזה היה צד שני: ההנהגה הפוליטית בבאר שבע, במקום להתקומם ולהראות אחרת, חיזקה את הדימוי, על ידי שימוש חוזר במנטרה של ''זה לא מתאים לתושבי באר שבע''. ההנהגה הפוליטית עצמה היא זו שציירה את הבאר שבעים באור לא מחמיא ואפילו בלמה בעצמה ניסיונות להפך את באר שבע לבירת מחוז: יזמים התייאשו ועזבו, תושבים חיפשו לעצמם מקום אחר לחיות וערי הלוויין הן העדות לפספוס הגדול של באר שבע. 

אחרי המהפך נוצרו שתי זהויות תרבותיות: מרכז ופרפריה. הן היו קיימות קודם, אבל זרעי מדינת תל אביב מול ארץ הפריפריה נזרעו במהפך. הזהויות לא התערבבו זו בזו, אלא קבעו גבולות ברורים האחת לשניה וקווים די בלתי עבירים. ככל שחלפו השנים, התהום והפערים  גדלו. אין ספור דוחות חשפו, התריעו והוכיחו כי הפערים בבריאות, בחינוך, בתעסוקה, גדולים וברורים. 

באר שבע לא הצליחה להדביק את הפערים ולא הצליחה לייצר אלטרנטיבה למרכז הצפוף. היא לא הצליחה למשוך אליה את אנשי יחידות העילית של צה''ל או את אנשי עיר הבה''דים.  היא סובלת ממאזן הגירה שלילי וגם העסקים בה לא משהו במציאות כלכלית שעל פי הממשלה, היא מן הטובות שידעה ישראל. לכאורה, בבאר שבע יש מרחבים ונדל''ן יחסית זול במושגים של המרכז. במציאות, אנשים מעדיפים להיחנק מפיח בתל אביב ולהזיע את עצמם למוות בקיץ.  היום, אחרי שלושה דורות, קשה עוד יותר להדביק את הפערים. 

צריך להיות ברור: האשמה היא לא של התושבים. אנשי באר שבע והנגב, על סוגי ההתיישבות השונים, יהודים ובדואים, הם אנשים טובים, עם לב רחב, אנשים של נתינה. מבאר שבע יצאו אנשים מוכשרים. יצאו וכמעט לא חזרו אליה. לנסות לשנות את הסדר הקיים, קשה עד בלתי אפשרי. יש בעיקר ספקנות ולא מעט משקעים. המשקעים כלפי אותם אנשים שזלזלו ביכולתם של אנשי באר שבע והנגב קובעים לא במעט את דפוסי ההצבעה של האיזור כיום.

סלאח כאן כדי להישאר

גם אחרי כמעט 70 שנה, ''סלאח'' ממשיך להתקיים. בנגב לא הצליחה לקום הנהגה שתשנה סדרי עולם. את גורלה של באר שבע ממשיכים לקבוע במרכז. באר שבע מביטה למרכז ורוצה להיות כמוהו, אבל לא יוצא לה. יוצא לה חיקוי ולאו דווקא של הדברים הטובים.

​​​​​​​התלות של באר שבע במרכז היא מוחלטת, בגלל המבנה של כלכלת ישראל. מאבקים גדולים כשלו לאורך השנים, כי לבאר שבע לא היה מכפיל כוח פוליטי. במרכז קובעים לבאר שבע מה ראוי עבורה ומה לא. תושב באר שבע אינו נחשף לעולם, כמו שתושב במרכז נחשף. ההופעות הגדולות שמגיעות לישראל יעשו את הסיבוב של ירושלים וחיפה, אבל לא ירדו דרומה. הדרום הוא עולם אחר, אפילו מדינה אחרת. זה כך כמעט בכל תחום. 

אמנם יש תחושה בבאר שבע של ''התפתחות'', אבל כשפורטים אותה לפרוטות, רואים שאלה אותם סדרי עולם ישנים, רק עטופים אחרת. בבאר שבע דואגים בעיקר לבטון, לא לאנשים. 

''יש תנופת בנייה בלתי רגילה בבאר שבע”, שזה נכון. היקף הבניה בעיר בימים אלה הוא חסר תקדים. אבל עבור באר שבעי ממוצע, אותם בניינים יפים הם חלום רחוק. 38 אחוזים מהעובדים (על פי נתוני הביטוח הלאומי), משתכרים מתחת לשכר מינימום. אין להם סיכוי לגייס 2 מיליון שקלים לבית בבניין נכון ויפה. הבנקים מקשיחים מאוד את תנאי האשראי ודווקא מול מי שהכי צריכים אותו.

כשמשווקים את באר שבע, זה בדרך כלל את המובלעת האוניברסיטאית שלה (סרטון של 21C)


אבל העיר באר שבע היא גם שכונות מתיישנות, בהם אנשים ששבעו מהבטחות (סרטון של תומר כהן, המתעד את שכונה ד', לא רחוק מהיכן שצולם הסרטון הקודם)
​​​​​​​


''אבל יש פה מלא קניונים”, שזה גם נכון. רק שכל הקניונים נלחמים על אותו פלח שוק שכוח הקניה שלו מוגבל. כניסתם של שחקנים חדשים, בתחום המקוון דווקא, עלול לטרוף את הקלפים. 

התעשייה בדרום, במיוחד זו הכימית, חוותה בשנים האחרונות טלטלה, על רקע שינויים ברמה העולמית. מאז שהוקמו פה המפעלים הגדולים, לא קמה להם חלופה. הטקסטיל מת איפה שהוא בשנות ה-90. תעשיות אחרות מתמודדות עם ייצור זול בירדן, בסין ובהודו.

הנחת העבודה הייתה, שצה''ל יביא את הישועה לבאר שבע והנגב: אנשי קבע אמידים יקנו פה בתים ויצרכו פה שירותים. גם זה לא קרה.

הישועה של באר שבע לא תבוא לה מה''איכותיים'' וה''חזקים''

אחת הטעויות של באר שבע הייתה לראות את ישועתה שלה לא במי שכבר גרים פה, אלא בתעדוף של מי שיגיע לפה כי הוא "חזק" ו"איכותי'' והוא זה שירים את עיר מעלה. התפיסה הזו, שאימצו לא מעט פוליטיקאים באיזור, היא הכי ''סלאחית'' שיש. זו תפיסה המעליבה בעיקר את תושבי הנגב, שאינם זקוקים למישהו מבחוץ להרים אותם. הם צריכים תעסוקה, השכלה, בריאות ופרנסה הולמת, לא אליטות חדשות שיראו בהם שוב אולכוסיה נחותה. הגישה הפטרנליסטית כשלה בבאר שבע כישלון חרוץ והיא זו שהפריעה לה להוך לעיר גדולה. 

לכאורה, לבאר שבע היו כל האפשרויות להיות עיר חדשה שקמה על דף חלק ונקי: היא הוקמה כמעט מהיסוד, מהעיר העתיקה ולכיוון השכונות. אבל משהו לא עבד - כאשר באר שבע הוכרזה כעיר, זה קרה רק אחרי 4 שנים אחרי כיבושה, לדעת אחדים, שחרורה לדעת אחרים, בשנת1953. בממשלה לא ידעו בדיוק מה לעשות עם באר שבע ועם המרחב שלה. 4 שנים העיר חיכתה ואיתה אלפי עולים ושבטים בדואים. רק אחרי כמה שנים נזכרו לשלוח לפה ציוד ולהתחיל לבנות שיכונים.

גם כשהשיכונים קמו, זו הייתה תערובת מוזרה שלא התכתבתה עם המרחב. בטון גס וחשוף, בלי פינות ירוקות, בלי מים, בלי עצים, השמש בבאר שבע מכה חזק והילדים משחקים בעיקר בוואדיות. בעיר יבשה כמו באר שבע, אין בריכות שחיה, בכמות שהייתה פעם. קניונים - יש ויש.

לא עיר של מאפיות: כולם נפגעו במידה שווה

באר שבע הייתה עיר עולים. אלה לצד אלה חיו במעברת באר שבע עולים מצפון אפריקה, מצרים ועיראק, לצד עולים מהונגריה ורומניה. לכולם הייתה נקודת מוצא שווה. עדות לכך היא הנישואים הרבים בין יוצאי ארצות שונות: טוניסאים עם צ'כים ורומנים, מרוקאים ומצרים, עיקרים ומרוקאים ועוד. העדות לא היו מעולם לא מכשול ולא נושא לניגוח, אם כי פעם דיברו פה על המאפיה העירקית, למעשה עלייה של אנשים יקרים שעבדו קשה וצחקו כי בימים הראשונים של משטרת באר שבע רבים היו יוצאי מצרים וגם היה מי שדיבר על המאפיה הטוניסאית. במציאות, האנשים שהצליחו בבאר שבע הם מכל העדות. הצליחו כי עבדו קשה מאוד. 

האליטיזם בבאר שבע היה מסוג אחר. תמיד היה בה סוג של ''אנחנו והם'', לא עדתי. זה היה יותר בכיוון של הישוב הוותיק, אל מול העולים. של השכבה המבוססת, בחלקה כזו שהגיע לבאר שבע במסגרת תפקיד, לבין העולים ובני העולים. רבים מהבכירים האלה גם היו חותכים בסוף השבוע לבית השני, המקורי, בתל אביב. היות וחלקם כבר לא בחיים, היה זה לא הוגן לדבר על הטון המזלזל של כמה מהם.

האליטות כעסו כשניסתה לקום הנהגה מקומית

נקודת השבר הראשונה בבאר שבע הייתה כאשר נעשה ניסיון להקים הנהגה מקומית, עם כוח פוליטי ממשי. העיר באר שבע נכנסה למערבולת פוליטית שבסופה נאלץ ראש העיר דוד טוביהו לפרוש מהחיים הפוליטיים ולעיר באר שבע, שנוהלה אז ידי זאב זרירי, מונתה וועדה קרואה. מפא''י גייסה את אליהו נאווי, איש משכיל מעולי עירק, אדם בעל רקורד ציבורי מרשים, להתמודד על ראשות העירייה. אולם כאשר, בשנת 1978 נאווי נטש את מפא''י ונבחר בזכות קולות העמך מבאר שבע, החל דיבור, בקרב האליטות, ש''לקחו להם את העיר''.

דווקא בתקופתו של נאווי, בסוף שנות השבעים ותחילת השמונים, קמה הנהגה מקומית, של וועדי שכונות, של פעילי ציבור, עם סניפי מפלגות שוקקי חיים: סניף העבודה על שדרות רגר דהיום, סניף הליכוד בעיר העתיקה, לצד סניף של רצ (מרצ של היום) מול קריית הממשלה. מועצת העיר הייתה ערב רב של קולות ודעות.  כך למשל, היה זה איש באר שבע, ויקטור אלוש ז''ל, שהקים את תנועת ''הפנתרים השחורים'', התנועה החברתית הראשונה בישראל. אלא שהפנתרים ומאוחר יותר, צל''ש, אותה הקים בנו יהודה, לא צברו את התאוצה הראויה להן.

הפוליטיקאים הבינו שהבאר שבעים מונחים להם בכיס

אבל הפריחה בעשייה הציבורית, הפוליטית הייתה קצרת ימים. בשנות השמונים הבינו במפלגות הגדולות שההצבעה בבאר שבע היא רגשית, יותר נגד מאשר בעד. בימים שלפני בחירות, החן מגיעים פוליטיקאים, מכל המפלגות, מבטיחים אבטחות, עושים סיבוב בשוק העירוני, לוחצים ידיים, מנשקים תינוקות ונעלמים עד הבחירות הבאות. ההבטחות היו מופרכות: תעלת מים במדרחוב, עמק סיליקון במקום טקסטיל, פארק מים ליד ווסרמיל, כוכבי העולם מגיעים להופעות בבאר שבע ובעיקר, עבודה ושיכונים לכולם. אנשים היו מאמינים לסיפורים האלה.

כמובן, שום דבר מזה לא היה מתקיים אחרי הבחירות, אבל זה לא הפריע לבאר שבעים להצביע פעם אחר פעם עבור אותם אנשים, שהיו חוזרים להבטיח את אותן ההבטחות, במקום להצמיח מתוכם כוח פוליטי רציני מקומי. 

בעיר באר שבע היו מאז ומתמיד אוסף מובלעות, של המעמד הבכיר בשירות הציבורי, של האוניברסיטה ושל הסטודנטים באוניברסיטה. לא היה הביחד, כי היו מספיק אנשים שלא היו מעוניינים בביחד הזה, כי המעמדיות שירתה אותם.

​​​​​​​
המצב הזה יצר הסללה חברתית, שנמשכת כבר שלשה דורות. כל עוד לא יהיו בבאר שבע תעסוקה עם רמות שכר טובות, תרבות קוסמופוליטית של עיר גדולה ושירותים של חינוך ובריאות ברמה, יהיו מספיק סיבות להמשיך לנסוע למרכז.

באר שבע יכולה לצאת ממצבה, עם קצת מודעות עצמית ובעיקר, דרישה לעמוד על שלה.