כך בעלי האמצעים מגדילים לכם את המינוס

כך הופכים אתכם לעבדים: חלק גדול מתושבי באר שבע ומרבית יישובי הנגב, אינם מגיעים לשכר מינימום, אך הוצאותיהם רק גדלות. הסעיף הכבד ביותר בהוצאות המשפחה הוא הדיור, בין אם בתשלום משכנתא ובין אם שכירות. הוא גם הסעיף שמתייקר באופן ניכר מדי שנה – פי 8 מעליית המדד. מרבית המשפחות הממוצעות בערי הנגב, השייכות לאכול החברתי 5 ומטה, יוצרות פער בין ההכנסות (כ-40 אחוזים מתושבי באר שבע משתכרים שכר מינימום או מתחתיו), שהן בסביבות 4,000 עד 4,700 שקלים, לבין ההוצאות, העומדות על מעל 7,000 שקלים לחודש. על הפער הזה ניתן ללמוד מנתונים שפרסמה השבוע הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

אם אתם משתייכים לעשירון העליון, כמו חלק מהמככבים בדוח הממונה על השכר במשרד האוצר, אתם יכולים לשמוח: העשירון העליון חוגג בגדול. הכנסתו, כ-35 אלף שקלים לחודש, עולה בהרבה על ההוצאות  שלו, כ-19 אלף שקלים לחודש.

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה פרסמה השבוע את  סקר הוצאות והכנסות משקי הבית ל-2015. לפי הדוח, ההוצאה הכספית הממוצעת לחודש הגיעה ל-12,323 שקל. ההכנסה הכספית נטו לנפש במשקי הבית הייתה 4,707 שקל לחודש וההכנסה הכספית נטו לנפש סטנדרטית (מדד מקובל לרמת החיים - מ.מ) הסתכמה ב-5,699 שקל לחודש. ההכנסה החודשית בעשירון התחתון עומדת על 4,275 שקל לחודש בעוד ההוצאה עומדת על 7,601 שקל.

מאחורי ים המספרים ובליל הנתונים עומדת המציאות העגומה של השכבות המוחלשות, שהפכו עבדים לאנשי העשירונים העליונים. על מנת לכסות על הפערים בים הוצאה להכנסה, משפחה בעשירונים הנמוכים תוותר על מותרות, כגון תרבות, טיפולי שיניים להורים ובגדים חדשים. אלא שזה לא ממש עוזר. בסופו של דבר, המשפחה נזקקת לאשראי על מנת לשרוד את החודש. אשראי הוא מצרך יקר וככל שהלווה הוא עני יותר, כך הריבית שהוא משלם גבוהה יותר: בעוד שהאינפלציה בישראל כמעט אפסית, הרי שמחיר האשראי  מטורף: הלוואת שכיר ניתנת בריבית העולה על 10 אחוזים. הריבית על חריגה ממסגרת האשראי יכולה להגיע ליותר מ-18 אחוזים – וזה רק בתוך הבנק. בנקים מתפרנסים מלמכור לנו כסף יקר ולשלם לנו ריבית אפסית על חסכונות.
בניגוד לעשירונים הנמוכים, העשירונים הגבוהים מחפשים רק איפה לשים את הכסף. הם רצויים ונתפסים כ"איכותיים" ו"חזקים". כרגע, הכסף הגדול הולך לרכישת נדל"ן מניב, כי שרק עולה ועולה. מי גר בנדל"ן המניב (דירות מפוצלות, ליתר דיוק)? שכבות חלשות, שלא יכולות לקנות דירה או לשכור בית נורמאלי. 
ולא דיברנו על האשראי החוץ בנקאי, אליו פונים רבים שכבר מיצו את כל המסגרות שלהם. ההכנסה הנמוכה, אל מול ים ההוצאות הכבדות, מגן ילדים, דרך אוכל, נסיעות ובעיקר, דיור, גורמים לשכבה הנמוכה לשקוע עוד ועוד, עד לקריסה. 
נתוני הלמ"ס גם מסירים את המסכה מעניין יוקר המחיה: החקלאות בישראל נחשפה לייבוא פראי ובלתי מבוקר. הטענה היא שבחו"ל יותר זול. החקלאים מורידים מחירים. בענף הלול למשל, נדרשו המגדלים לוותר על כ-10 ממחיר המכירה, מה שצמצם מאוד את הרווחים שלהם. חלק מהלולנים אפילו סגרו את הלולים שלהם, מכיוון שלא כיסו אפילו את ההוצאות. ההוזלה הזו לא הגיעה את הצרכנים: היא נבלעה ברשתות השיווק. אותו הדין לגבי פירות וירקות מיובאים. בישראל תשלמו על אננס בודד 50 שקלים. בגרמניה, אותו אננס ישראלי עולה לצרכן פחות משני יורו. בישראל, אגב, האננס סדרך כלל נרקב על המדפים.
יוקר המחיה לא נמצא בידי החקלאים. למעשה, לא מעטים מהם בסכנה להצטרף למעגל האבטלה. קל מאוד לשסות את הציבור בחקלאים ולהצביע עליהם כאשמים. אבל הבעיה לא אצלם, כי אם בפערים הבלתי נסבלים. נתוני הלמ"ס מוכיחים, מעל לכל ספק, את מה שידוע מזמן: העניים מתרוששים, העשירים מתעשרים וגם נקודות המוצא קובעות, כפי שהראו נתוני הגיוס: הקצינים של צה"ל באים בעיקר משכבות מבוססות. לחייל עני פחות סיכוי להתקדם, גם בעירו שלו.