השבילים שבונים אותנו: איך כל תחנה בחיים מצמיחה כוח אחר

כל שביל בחיינו מצמיח בנו כוח אחר, אבל המסע שלנו מחבר ביניהם
יש משהו מטעה במבט קדימה. כשאנו עומדים בתחילת דרך, אנחנו מבקשים קו ישר. בהירות. תכנית מסודרת. אבל החיים כמעט לעולם אינם מצייתים לשרטוטים שלנו. במבט לאחור, לעומת זאת,  מתגלה תבנית אחרת לגמרי. השביל ההוא, שנראה אז כהחמצה, חישל בנו עמידות. התקופה השקטה, שנדמתה כעיכוב. העמיקה בנו שורשים. המאבק הציבורי, שדרש מאיתנו אומץ, בנה בנו אחריות. כל שביל מצמיח כוח אחר. והמסע , רק הוא, מחבר ביניהם.

התנ"ך איננו ספר ביוגרפיות. הוא מספר לנו על מהלכים. על תהליכים. על תנועה. די אם נביט לרגע בדמותו של דוד המלך . דוד מתחיל כרועה אלמוני בבית לחם,  ושם נבנית בו אחריות שקטה ואומץ שאיש אינו רואה. בהמשך הוא כנער ורועה צאן עומד מול גוליית הפלישתי הענק( שמואל) ושם מתגלה בו אומץ ציבורי. אחר כך הוא נרדף במדבר ובוחר שלא לפגוע בשאול.  ושם נולדת בו שליטה מוסרית עמוקה. ולבסוף, כמלך, הוא לומד לשאת באחריות גם על כישלונותיו לאחר תוכחת נתן הנביא ולומר, " לב טהור ברא לי אלוהים "( תהילים ) אלו אינם פרקים מנותקים. זה אדם אחד, שהשבילים השונים הצמיחו בו כוחות שונים. הרועה איננו מיותר כאשר הוא מלך. המדבר איננו טעות כאשר מגיע הכתר.המסע מחבר הכול. 
הרמב"ם כותב על פסוק זה , (בהלכות תשובה) " אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים " כלומר התשובה איננה רק תיקון מעשה, אלא שינוי זהות. כך דוד המלך, מבקש לא רק מחילה, אלא בריאה מחודשת של האדם שהוא.
חז"ל כבר רמזו לכך בפסוק. " שבע יפול צדיק וקם " (משלי) הנפילה מצמיחה שריר אחר. הקימה, מחברת אותו לקומה חדשה.

אריסטו הגיע לתובנה דומה. לימד שהמידות הטובות אינן תכונות מולדות בלבד, אלא נרכשות באמצעות פעולה מתמשכת. אדם נעשה אמיץ על ידי מעשי אומץ. נדיב, על ידי נתינה. כל סיטואציה בונה בו איכות אחרת. מאות שנים אחריו, ויקטור פרנקל בספרו" אדם מחפש משמעות " ( תקופת השואה) הראה כיצד גם תנאי קיצון עשויים להצמיח חירות פנימית ומשמעות. לא האירוע עצמו יוצר את האדם, אלא עמדתו כלפיו.
החיים, אם כן, אינם פס ייצור של הישגים.הם מסע של עיצוב פנימי.

מה זה אומר לנו, חברותי וחבריי היקרים?
אל תמהרו לשפוט תקופה בחייכם  . יתכן שאתם בשלב הרועה, והוא מכין אתכם לגוליית שעוד תעמדו מולו.
שאלו את עצמכם בכנות, איזה כוח צמח בי מכל תקופה ? מה למדתי מהמדבר הפרטי שלי? איזה עומק קיבלתי מהשקט?
חברו בין הכוחות . אומץ בלי ענווה מסוכן.  רגישות בלי עמידות נשחקת.המסע נועד לשלב ,לא לפצל.
האמינו בתהליך . לא כל שביל ברור בתחילתו. לפעמים רק בסופו מתגלה שהוא היה הכרחי.

לסיום, יום אחד נביט לאחור ונראה שלא היו אלו חיים מפוצלים. לא הייתה ילדות לחוד ובגרות לחוד, הצלחה לחוד וכישלון לחוד. היה מסע אחד. שביל אחד ארוך, שהתפצל כדי להצמיח בנו כוחות שונים. ואז התחבר לאדם אחד שלם.כל שביל בחיינו מצמיח בנו כוח אחר.אבל רק כאשר אנו ממשיכים ללכת, גם כשאיננו מבינים, המסע מחבר את כולם, והופך אותנו לא רק למי שהגענו אליו,אלא למי שנבנינו להיות .
חברות וחברים , מודה לכם על שאתם קוראים המאמרים, ועל הערותיכם והארותיכם.
משה דנוך, עבדכם הנאמן.