'חרדת אדם ייתן מוקש' - אבל לא גזירת גורל: כך הופכים פחד לכוח מניע

על החרדה – "חרדת אדם ייתן מוקש"( משלי)
בעידן של אי ודאות וצלילי המלחמה המלווים את חיינו, החרדה כבר אינה נחלת יחידים, היא אורחת קבועה בלב של כולנו. לכן, יש רגעים כאלה, שקטים לכאורה, שבהם הכול נראה רגיל, ובתוך הלב מתרחש סערה. מחשבה קטנה, כמעט בלתי מורגשת, מתגנבת פנימה. ומהר מאוד הופכת לחשש, ואז לדאגה, ואז, לחרדה של ממש. היא לא דופקת בדלת. היא פשוט נכנסת. מתיישבת. תופסת מקום. וכך, האדם, שהוא יצור חושב, מאמין, יוצר, מוצא את עצמו לכוד בתוך עצמו.
כבר לפני אלפי שנים, תיאר זאת שלמה המלך, החכם מכל האדם בפשטות חדה ומטלטלת. " חרדת אדם ייתן מוקש " (משלי ) מוקש, לא פחות. לא אויב חיצוני, לא נסיבות החיים. אלא משהו פנימי, שמפיל את האדם, לעיתים דווקא ברגעים שבהם הוא הכי צריך לעמוד זקוף.

החרדה במקורות היהודיים. בין זהירות משתקת לאמונה משחררת, החרדה אינה תופעה מודרנית. היא מלווה את האדם מאז ומתמיד. אבל המקורות היהודיים אינם מתעלמים ממנה, הם מנתחים אותה, ולעיתים אף מציעים לה תיקון עמוק. הגמרא במסכת יומא אומרת."ד אגה בלב איש, ישיחנה ". יש מי שמפרש. ישיחנה לאחרים, ויש מי שאומר, יסיחנה מדעתו. כלומר, כבר חז"ל הבינו. החרדה לא נועדה להישאר כלואה בפנים. היא דורשת תנועה, שחרור, שיחה, או שינוי מחשבתי.
הרמב"ם (הלכות דעות), מדגיש את עקרון האיזון. האדם צריך ללכת בדרך האמצע, לא להיות אדיש וחסר רגש, אך גם לא להיסחף לקיצוניות של פחד ודאגה. החרדה, לפי גישתו, אינה גזירת גורל, אלא מצב נפשי שניתן לעצב, לאזן ולכוון. גם מציג את שבריריות החיים, אך לא כדי להכניס את האדם לייאוש, אלא כדי להזכיר לו שהשליטה המוחלטת היא אשליה, ושדווקא ההכרה בכך יכולה להביא שלווה.

גם הפסיכולוגיה המודרנית (פרויד) רואה בחרדה מנגנון הישרדותי, מערכת אזעקה פנימית. אך כשהאזעקה פועלת ללא הפסקה, היא כבר לא מגינה על האדם, אלא פוגעת בו. בין הגירוי לתגובה יש מרחב. במרחב הזה טמונה חירותנו. החרדה מצמצמת את המרחב הזה, והעבודה שלנו היא לפתוח אותו מחדש.
גם דוד המלך, המאמין והלוחם, לא היה זר לחרדה. ספר תהילים, חושף בפנינו לב אנושי, רגיש ופועם, לב שמכיר היטב את הפחד, אך בוחר שלא להישאר בתוכו. כך הוא אומר. " יום אירא, אֲנִי אֵלֶיךָ אֶבְטָח " (תהילים)דוד אינו מכחיש את הפחד; הוא מכיר בו, אך מיד מנתב אותו לאמון. ובמקום אחר הוא מחזק את האדם ברגעי השבר. " חִזְקוּ וְיַאֲמֵץ לְבַבְכֶם " (תהילים) לא היעדר פחד נדרש כאן, אלא התגברות עליו. ולבסוף, מתוך עומק האמונה, הוא מגיע להכרזה הגדולה. " ה' אוֹרִי וְיִשְׁעִי, מִמִּי אִירָא " (תהילים)לא משום שאין סכנות, אלא משום שהאור גדול מהחושך. דוד המלך מלמד אותנו שיעור עמוק. החרדה אינה סוף הדרך, היא נקודת המוצא. השאלה אינה האם נפחד, אלא לאן ניקח את הפחד, לשיתוק, או לאמון.

רות וחברים יקרים, החרדה לא תיעלם לחלוטין, והיא גם לא אמורה. אבל אפשר לשנות את היחס אליה.
לזהות החרדה -לקרוא לה בשם. ברגע שאתה אומר, "אני חרד" ולא"אני בסכנה", כבר יצרת מרחק.
לשתף ולא לשמור בפנים -כפי שאמרו חז"ל,"ישיחנה".שיחה אחת אמיתית יכולה לפרק חצי מהעומס.
להבחין בין מציאות לדמיון - שאל את עצמך. מה באמת קורה עכשיו, ומה רק מתרחש בראשי?
פעולה קטנה שוברת שיתוק גדול - החרדה משתקת. פעולה, אפילו קטנה, מחזירה שליטה.
לסיום, החרדה לוחשת לאדם, "תיזהר, אתה עלול ליפול." אבל החיים לוחשים בחזרה, "תתקדם אתה עלול לעוף." "חרדת אדם ייתן מוקש" , כן. אבל האדם אינו מוקש. הוא זה שבוחר אם לעצור לידו, או ללמוד לדלג מעליו. ואולי, ברגעים השקטים באמת, מתגלה האמת הפשוטה. לא הפחד הוא זה שמגדיר אותנו, אלא האומץ להמשיך, גם כשהלב רועד .

חברות וחברים מודה לכם על קריאת המאמרים , על הארותיכם והערותיכם.
משה דנוך, עבדכם הנאמן .