כך נראית נטישת הנגב והכול בחסות המדינה

אני כותב את השורות האלה לא כעיתונאי וכמו״ל של אתר חדשות "באר שבע והנגב", אלא קודם כול כתושב הנגב. אני חי כאן. אני נוסע בכבישים שבהם השתוללות הפכה לנורמה, שומע את הירי בלילות, רואה את הסרטונים שמסתובבים בקבוצות הוואטסאפ ומבין שהמציאות בשטח הרבה יותר חמורה ממה שמוכנים להודות במסדרונות השלטון בירושלים. שנים אנחנו מדברים על "הפקרות בנגב", על פשיעה, על פרוטקשן, על חוסר משילות. כל אלה נכונים, אבל הם רק שכבה אחת בסיפור הרבה יותר עמוק, שמתרחש מתחת לפני השטח: פצצה חברתית־דמוגרפית שמטלטלת את הנגב מבפנים, ומרכז הכוח שלה הוא תופעת הפוליגמיה ו"ייבוא" שיטתי של נשים פלסטיניות מעזה ומהגדה אל תוך הפזורה הבדואית.

בפועל, הפוליגמיה בנגב כבר מזמן לא "מנהג עתיק" בשוליים, אלא מנגנון שלם. גברים שנושאים שלוש וארבע נשים, חלקן אזרחיות ישראל וחלקן נשים פלסטיניות שנכנסות לישראל בנישואין "דתיים" בלבד, חיות כאן שנים בלי אזרחות ובלי מעמד יציב. סביבן גדל דור גדול של ילדים שחיים בישראל בלי שהמדינה באמת מכירה בהם. הם לא רשומים כמו שצריך, לא נספרים באופן מלא בסטטיסטיקה, לא משולבים באמת במערכות הרשמיות. הם חיים כאן פיזית  אבל מבחינת המדינה הם כמעט שקופים.

עכשיו תדמיינו את הילד הזה. אבא מהנגב, אמא מעזה. הבית נמצא מעבר לכביש מבאר שבע, אבל המשפחה של האם, הסיפורים שלה, הזיכרונות שלה  משתרעים על מחנה פליטים שמעבר לגדר. אין מעמד מוסדר, אין תחושת שייכות מלאה. הילד לומד בערבית, שומע עברית, חי בין שתי מערכות נרטיב. הוא לא ישראלי "מלא" ולא פלסטיני "מלא". הזהות שלו מתערבלת בין שתי עולמות, ובתוך הכאוס הזה הוא מחפש שייכות, כבוד וכוח. שם, בדיוק במקום הזה, נכנסים גורמי קיצון: אידאולוגיות רדיקליות, ארגוני טרור, פשיעה חמולתית. זה לא תרחיש תיאורטי. כבר ראינו רופא בדואי מבאר שבע, איש צוות בסורוקה שטיפל בחיילי צה"ל, שנעצר אחרי שנשבע אמונים לדאעש. כבר ראינו צעיר משכיל מחורה, בן למשפחת אבו אל־קיעאן, שנסחף לאידאולוגיה הרצחנית הזו ונהרג כלוחם בסוריה. כשצעירים מתוך הנגב, דוברי עברית, בוגרי מערכת הבריאות וההשכלה הישראלית, בוחרים להניף את דגל דאעש  זו נורת אזהרה אדומה שמספרת עד כמה עמוק המשבר הזהותי־חברתי שמבשיל כאן.

לצד ההתפרקות הזו של הזהות, הנגב הולך ומקבל צורה של "מערב פרוע" מודרני. פשיעה חמולתית, פרוטקשן, ירי חי בשמחות ובסכסוכים, מרוצי מכוניות על כבישים בינעירוניים, טרקטורונים ורכבי שטח שמתייחסים לשלטי התנועה כאל קישוט  כל אלה הפכו לשגרה. לתוך המרחב הזה נכנס גם ממד פלילי בינלאומי: הגבול עם מצרים הפך למסדרון הברחות של סמים ונשק. חבילות מושלכות מעבר לגדר ואוספות אותן חוליות משני צידי הגבול. שיתוף פעולה בין עבריינים בנגב לבין גורמים בסיני מייצר ציר הברחה רצוף, שגם אם הצבא והמשטרה מסכלים חלק ממנו  עדיין מאות משלוחים בשנה מצליחים לחלחל פנימה. התוצאה ברורה: הדרום מוצף בסמים כבדים, בנשק ובכסף שחור.

ואז מגיע הפרק המביך במיוחד: גניבות הנשק מבסיסי צה"ל בדרום. המחסנים הצבאיים, שאמורים להיות הליבה המוגנת של הביטחון שלנו, הפכו לחנות נשק זמינה לעבריינים. שוב ושוב אנחנו שומעים על עשרות אלפי כדורים שנגנבים, על כלי נשק שנעלמים, על בסיסים שנפרצים. לא צריך להיות גאון כדי להבין לאן הנשק הזה זורם. הוא מגיע אל תוך הפזורה, אל הכפרים הבלתי מוכרים, אל החמולות. הוא חוזר אלינו דרך הקנה  באיומי פרוטקשן על חקלאים ויזמים, בסגירת חשבונות בין משפחות, ולעיתים גם בפיגועי טרור.

כשהמערכת המשפטית והאכיפתית מדווחת על מאות תיקים של סחיטת דמי חסות שנפתחים ונסגרים בלי כתב אישום, על אחוז זעום שמגיע בכלל לפסק דין, המסר לעבריינים ברור: מותר לכם. המדינה מהססת, המשטרה קצרת נשימה, בתי המשפט מכילים, והחוליות בשטח מריחות פחד. כך נראית שחיקת הריבונות מבפנים.

מעל כל זה מרחף ממד נוסף, כמעט מפחיד יותר: הדמוגרפיה. שיעור הריבוי הטבעי בחברה הבדואית בנגב נמצא בקצה העליון של הסקאלה, גם בהשוואה למדינות אחרות. בעשורים האחרונים אוכלוסיית הבדואים בדרום זינקה בקצב מסחרר, והיום מדובר כבר במאות אלפים, חלק משמעותי מאוכלוסיית הנגב. בקצב גידול שנע סביב ארבעה אחוזים בשנה, המשמעות היא הכפלה של האוכלוסייה בכל חמש־עשרה עד שמונה־עשרה שנה. מנגד, האוכלוסייה היהודית גדלה בקצב נמוך בהרבה. וכאן שוב חוזרת הבעיה ה"נסתרים מן העין": לא הכול נספר. נשים בלי אזרחות, ילדים בלי רישום מלא, משפחות שחיות בשטח אפור בין ישראל לבין הרשות הפלסטינית. ככל שהפער בין הנתונים הרשמיים למציאות בשטח גדל, כך אנחנו משלים את עצמנו בתחזיות מרגיעות. אם לא נבין באמת מי חי כאן, ואיך, נופתע כשהמציאות הדמוגרפית תתפוצץ לנו בפנים.

בנקודה הזו אי־אפשר לברוח מהשאלה: איפה המדינה? התשובה כואבת. לאורך שנים הממשלה העדיפה לעצום עיניים. החוק נגד פוליגמיה קיים כבר מ־1977, אבל עשרות שנים הוא שימש בעיקר קישוט ספר חוקים. מעט מאוד כתבי אישום, אינספור תיקים שנסגרו, אכיפה סמלית בלבד. בשטח נקלט מסר חד: אצל יהודים זה אסור, אצל בדואים "משתדלים להבין את המורכבות". כך הפכה מדינת ישראל לדמוקרטיה שמנהלת בפועל שני משטרי חוק: אחד נוקשה, רשמי וסדור, ואחד רופף, גמיש ומוכפף לשיקולים פוליטיים ו"תרבותיים".

גם בסוגיית הקרקעות והבנייה, ההזנחה הפכה למדיניות בפועל. עשרות אלפי מבנים לא חוקיים נבנו בפזורה, לא פעם על אדמות מדינה, בזמן שהרשויות מהססות, גוררות רגליים או בוחרות לפעול רק בנקודות קיצון  בבוקר אחד עם בולדוזר וכוחות יס"מ, בלי פתרון אמיתי לתושבים. המקרה של אום אל־חיראן הפך לסמל: יישוב לא מוכר שנחרב עד היסוד כדי להקים במקומו יישוב יהודי חדש, בלי מתווה שיקום מסודר, בלי תחושת צדק בסיסית. המסר שהתקבל בשטח היה שמשתלם להתבצר, לצרוח, לזרוק אבנים  ובסוף או שלא יגיעו, או שכשיגיעו זה יהיה בלי חלופה ראויה, רק עם עוד סיבה לשנוא.

לא עוד כיבוי שריפות, אלא תוכנית לאומית אחת שמחברת בין ענישה נוקשה לעבריינים לבין סיוע, תשתיות וחיזוק האוכלוסייה הבדואית שומרת החוק, תוך תיאום אמיתי בין כל משרדי הממשלה

חשוב גם לומר מילה של הגינות לטובת השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר והמשטרה: הם קיבלו לידיים חורבן של עשורים  גבולות פרוצים, נשק בלתי חוקי שמסתובב בכל פינה, תחנות משטרה דלות כוח אדם וחוסר משילות שהפך לנורמה ומנסים בשנים האחרונות לעשות תיקון. שוטרים וקצינים עובדים מסביב לשעון, נכנסים לכפרים ולמוקדי פשיעה שעד לא מזמן היו מחוץ למפת הריבונות המעשית של ישראל, ולעיתים עושים זאת תחת איום ממשי על חייהם. אבל הבעיה האמיתית לא נמצאת רק בתחנת המשטרה או בלשכת השר, אלא בהיעדר מדיניות וחקיקה סדורה מעליהם. לכן יש חשיבות דווקא להצעות חוק ממוסדות כמו מכון ריפמן בראשות חגי רזניק  שמנסים לתרגם את הבעיה למציאות חקיקתית: מהצעה לאפשר חיפוש מנהלי וחילוט נשק בלתי חוקי באזורים רוויים אמל"ח על בסיס מודיעין, ועד “חוק ריפמן” הרחב שמבקש להסדיר בבת אחת קרקע, חינוך, שלטון מקומי, פיתוח כלכלי וביטחון אישי בחברה הבדואית. זה הכיוון הנכון: לא עוד כיבוי שריפות, אלא תוכנית לאומית אחת שמחברת בין ענישה נוקשה לעבריינים לבין סיוע, תשתיות וחיזוק האוכלוסייה הבדואית שומרת החוק, תוך תיאום אמיתי בין כל משרדי הממשלה  ביטחון לאומי, פנים, חינוך, רווחה, אוצר, בריאות ומשרד הנגב. בלי חקיקה מהסוג הזה, המשטרה תמשיך להילחם עם יד אחת קשורה מאחור.

דו"חות מבקר המדינה ואנשי מקצוע נוספים מציירים שוב ושוב אותה תפאורה: יישובים בדואיים בתחתית הסולם הסוציו־אקונומי, מחסור בתחנות משטרה, כבישים פרימיטיביים, מערכות ביוב מקרטעות, מבני ציבור ישנים או חסרים. כשמדינה לא נוכחת בחינוך, בבריאות, בתשתיות, בתחבורה ובאכיפה, מישהו אחר ממלא את החלל. זו יכולה להיות חמולה, ראש שבט חמוש או קבוצה קיצונית שמציעה "סדר חדש". כך נולדת "משילות אלטרנטיבית"  משילות של פחד.

ועדיין, גם אחרי כל זה, אי אפשר להניח את כל האשמה רק על שולחן הממשלה ולפטור את החברה הבדואית עצמה מחשבון נפש. יש כאן אחריות כפולה. מצד אחד, כן  המדינה הזניחה, התעלמה, התחבאה. מצד שני, בתוך החברה הבדואית עדיין מתוחזקים מנהגים ותפיסות שמחריבים דור שלם. לא ניתן להמשיך ולדרוש עוד תקציבים, עוד הכרה ועוד פיתוח, ובאותו הזמן להגן בשתיקה על תרבות פוליגמית שמנציחה עוני, אלימות וניצול נשים. פוליגמיה אינה "פולקלור רומנטי" אלא מערכת שמייצרת שנאת נשים, משפחות ענק מרוסקות, בנים שאינם רואים אב נוכח וישר אלא גבר שמדלג בין בתים, ובנות שלומדות שהן בדרגה שנייה ושלישית.

מנהיגים בדואים  ראשי רשויות, שייח'ים, אנשי דת מכירים היטב את המציאות הזאת. חלקם מעורבים בה אישית, חלקם בוחרים שלא להתעמת, חלקם מפחדים מחמולות חזקות. אבל שתיקה היא עמדה. ברגע שמנהיגות אינה קמה ואומרת בקול ברור "פוליגמיה היא אסון" ו"נשק בלתי חוקי הוא אויב החברה שלנו", היא הופכת לשותפה פסיבית להתפרקות. גם ההתעקשות לטפל ברצח ובסכסוכי דמים רק באמצעות "סולחות" שבטיות, במקום להסגיר רוצחים למשפט המדינה, משדרת מסר בעייתי: חיי אדם וכבוד החוק נכנעים בפני כבוד המשפחה.

חייבת להתרחש גם מהפכה חברתית־כלכלית עמוקה. אם רוצים לשבור את מעגל הפוליגמיה והפשיעה, אי אפשר להסתפק באיומים וסנקציות. צריך לבנות אלטרנטיבה
 

המצב בנגב מסוכן, אבל הוא לא גזירת גורל. עוד אפשר להפוך את התמונה. בשביל זה חייבת להתרחש כאן מהפכה כפולה. מצד אחד, מהפכת משילות: אפס סובלנות לפוליגמיה, אפס סובלנות לנשק בלתי חוקי, אפס סובלנות לפרוטקשן, לשוד חקלאי, לגניבות אמל"ח וליריות באוויר כאילו מדובר בזיקוקים. זה אומר חקיקה עם שיניים, אכיפה אמיתית, בתי משפט שמפסיקים להתרגש מ"רגישויות תרבותיות" ומבינים שתרבות שמקדשת ריבוי נשים ונשק היא תרבות שדורשת תיקון, לא הנחות. זה אומר תחנות משטרה פיזיות במרכז היישובים הבדואיים, נוכחות יומיומית, כניסות סדורות ואלימות רק כשאין ברירה, עם גיבוי מלא מהדרג המדיני.

מצד שני, חייבת להתרחש גם מהפכה חברתית־כלכלית עמוקה. אם רוצים לשבור את מעגל הפוליגמיה והפשיעה, אי אפשר להסתפק באיומים וסנקציות. צריך לבנות אלטרנטיבה. זה מתחיל בהסדרה אמיתית של היישובים הבדואיים, בחיבור מלא לתשתיות, בתכנון עירוני שמכבד את הצרכים של הקהילה אבל לא נכנע לאנרכיה. זה ממשיך בחינוך אחר  במיוחד לנערות ונשים  וביצירת מסלולי תעסוקה איכותיים לצעירים בדואים שיכולים להיות רופאים, מהנדסים, מורים, חיילים וקצינים, לא רק עובדים מזדמנים או חיילים של חמולה.

ומעל כל זה, חייב לחזור לשולחן מהלך ציוני אחד, פשוט ומובן מאליו: חיזוק ההתיישבות היהודית בנגב. הנגב אינו חור אחורי שאפשר להזניח עד ש"יהיה זמן". הוא לב הסיפור הציוני, שדה הניסיון האמיתי של מדינת ישראל. אם אנחנו רוצים נגב בטוח, יציב וריבוני, אנחנו צריכים לראות כאן עוד יישובים קהילתיים יהודיים, עוד משפחות צעירות שבוחרות בדרום, עוד תעשייה, אקדמיה, הייטק, תיירות, תרבות. צריך להפוך את באר שבע למטרופולין שמושך אליו את המרכז, לא לפריפריה שמבריחה את ילדיה לגוש דן.

עשרות אלפי מבנים לא חוקיים נבנו בפזורה, לא פעם על אדמות מדינה, בזמן שהרשויות מהססות, גוררות רגליים או בוחרות לפעול רק בנקודות קיצון  בבוקר אחד עם בולדוזר וכוחות יס"מ, בלי פתרון אמיתי לתושבים

הנגב יכול להיות סיפור משותף יפהפה של יהודים ובדואים, אבל סיפור כזה מחייב תנאי יסוד: חוק אחד לכולם, אחריות אחת לכולם ורוב ציוני ברור שלא מתבייש לומר את שמו. בלי זה, אנחנו בדרך לשנים ארוכות של אנרכיה ואיום מתמיד על המרקם המשותף.

הבחירה ברורה. אפשר להמשיך לגרור רגליים, לקבור דו"חות במגירות, לכתוב עוד ועדות ולנהל עוד "דיונים רגישים", עד שהמציאות הדמוגרפית, החברתית והביטחונית תכריע אותנו. ואפשר עדיין  לבחור אחרת: להחזיר את הנגב למסלול ישראלי־ציוני ברור, שבו הבדואים שומרי החוק שותפים מלאים, העבריינים מקבלים את מקומם המתבקש מאחורי סורגים, והמדינה חוזרת להיות ריבון אמיתי בשטח שלה.

הנגב קורא לנו. מי שמקשיב לקול הזה, מי שחי כאן, יודע היטב שזה לא עוד ויכוח פוליטי. זה מאבק על הבית. אם לא נעצור עכשיו  נאבד את הנגב. ואם נאבד את הנגב, נאבד חלק מהותי ממדינת ישראל.