הנר שלא כבה: על הכוח של אמונה דווקא בשעות החשוכות

המצבים והתקופות הקשות, שעוברים על כל אדם, הם השעות בהם נבחן באמונה, והם נועדו להעלותו מדרגה
יש רגעים שבהם נדמה שהעולם סוגר עליך, שאתה מוקף קירות של חוסר ודאות, של כאב, של שקט צורב. דווקא אז נבחנת האמונה. לא כשהכול בהיר ופשוט, אלא כשהכול נעלם בערפל. האמונה האמיתית איננה בריחה מהמציאות, אלא מבט אחר עליה. היא לא נובעת מידיעה אלא מבחירה. הבחירה להאמין גם כשאין הסבר, לבטוח גם כשאין היגיון, לראות אור גם בלב החושך. הקשיים אינם עונש. הם הזמנה לצמוח, להתבגר, לגלות שכוחות הנפש והאמונה חבויים עמוק יותר משחשבנו. האדם המאמין איננו זה שמעולם לא נפל. אלא זה שמצא בכל נפילה סיבה לקום גבוה יותר.
אברהם אבינו נבחן בעקדה, ברגע שבו האמונה וההיגיון נפגשו במבחן אנושי בלתי אפשרי. הוא לא שאל " איך ?" אלא " למה אני נדרש לכך ?" ובחר ללכת. על כך נאמר: "ו האמין בה' ויחשבה לו צדקה " (בראשית) אמונתו של אברהם לא ביטלה את המציאות. היא העמיקה אותה, הוסיפה לה משמעות. כך גם איוב, שנשאר דבוק באמונתו ואמר: " גם כי יקטלני, לו איחל " (איוב) חז"ל (ברכות) מלמדים כי " חביבין יסורין ". לא משום שהכאב טוב, אלא מפני שדווקא דרכו נחשפת תבונת הלב, החיבור אל מקור האמונה.
ואם נביט סביבנו היום. בעמנו ובזמננו. ראינו לאחרונה סיפורים שמילים מתקשות לתארם. חטופים שחזרו מן השבי לאחר חודשים של חושך, מחסור ובדידות. ומה החזיק אותם שם, בלילות הארוכים, מול הפחד והאימה? לא טכנולוגיה, לא כוח פיזי, אלא אמונה. נר שבת קטן שהודלק באומץ, לחישה של " שמע ישראל " בחשכת הצינוק, זיכרון של קידוש משפחתי. אלו היו האורות הקטנים שהאירו את עולמם מבפנים, אותם " חלונות באפלה" שדרכם חדרה קרן אור של תקווה. אותם אנשים הפכו בעינינו לסמל חי של המילים העתיקות." כי לא יטוש ה' עמו, ונחלתו לא יעזוב ." (תהילים )ובכך הם לימדו את כולנו שיעור מרגש. שהאמונה אינה מותרות, היא חמצן לנשמה.
גם בעולם האוניברסלי, ד"ר ויקטור פרנקל, ניצול השואה, לימד כי לאמונה יש פנים רבות: " למי שיש סיבה לחיות, יכול לשאת כמעט כל איך * " (מתוך ספרו "האדם מחפש משמעות").הוא גילה כי אלו ששמרו על אמונה, תקווה או ערך מוסרי אחד, שרדו. הם החזיקו במשהו גדול מעצמם משמעות, אהבה, חמלה, או חלום. כי האמונה איננה רק דתית.היא גם אנושית, מוסרית, ערכית. היא מתבטאת במידות טובות .בסבלנות, בענווה, באומץ, ביכולת להאמין בטוב גם כשהכול קורס.
בתלמוד (תענית) מסופר: בתו של רבי חנינא בן דוסא הדליקה בטעות נר שבת בחומץ. כשאמרה לו שוודאי לא יידלק, השיב לה:" בתי, מי שאמר לשמן וידלוק, יאמר לחומץ וידלוק. " והנר דלק. זהו אחד הסיפורים היפים על אמונה פשוטה, נקייה מהיגיון, אך מלאה בביטחון. זו אותה אמונה שנראתה בעיני רבי חנינא, בעיני החטופים ששרדו, בעיני כל אדם שממשיך לקוות גם כשהכול סגור סביבו. כי לפעמים, רק אמונה יכולה להצית את האור.
חברות וחברים , עיצה מעשית לקיים אחר המאמר .
לתרגל אמונה יומיומית , לא רק כשיש קושי. אמונה נבנית בהכרת תודה, בתפילה שקטה, במבט טוב על אנשים.
לשאוב כוח מערכים וממידות טובות . חמלה, סבלנות, אהבה ויושר, הן ביטויים חיים של אמונה.
לזכור את "נר השבת הפנימי" . לכל אחד יש בתוכו אור קטן שיכול להאיר גם תקופות חשוכות. אל ייתן לו לכבות.
להאמין גם כשלא מבינים לפעמים האמונה מתחילה בדיוק במקום שבו ההיגיון נעצר.
להיות השראה לאחרים , כשאדם בוחר באמונה, הוא נותן כוח לאחרים. כמו נר שמדליק נר, כך אמונה מדליקה אמונה.
לסיום, החיים אינם רק רצף של ניסיונות, הם מסע של אמונה. דווקא בזמנים הקשים, כשהכול נראה סגור, נפתח הלב לגלות שהאמונה היא הגשר היחיד בין כאב לתקווה. היא לא רק אמונה באל, אלא אמונה באדם, במשמעות, בטוב, ובאור הנסתר שמאיר גם את החושך. כי המצבים הקשים אינם שוברים אותנו. הם מעצבים אותנו. וכמו שהנר הדולק בחושך נראה רחוק יותר, כך האמונה שלנו נראית עמוקה יותר דווקא כשנבחנת. ומי שבוחר להאמין, גם כשהכול נראה אבוד, מגלה לפתע שהאור מעולם לא כבה, הוא רק חיכה שנפתח את החלון.

חברות וחברים, מודה לכם על כך שאתם קוראים המאמרים ואף מעירים ומאירים בהארותיכם.
משה דנוך, עבדכם הנאמן.