אל יתהלל אדם, על חכמה, גבורה ועושר כיוון שהנם רק כפיקדון זמני

יש פסוקים שנשמעים פשוטים, עד שמתבוננים בהם באמת. הנביא ירמיהו אומר: "כֹּ ה אָמַר ה': אַל־יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ, וְאַל־יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ, אַל־יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ. כִּי אִם־בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל: הַשְׂכֵּל וְיָדוֹעַ אוֹתִי.. ."
במבט ראשון נדמה שירמיהו מתריע נגד גאווה. אך במבט עמוק יותר, הוא מזמין אותנו לשינוי תודעה. לא רק אל תתגאה, אלא תזכור שהכול פיקדון בידיך. החכמה, הגבורה, העושר, אינן שלך באמת. הן הופקדו בידיך כדי שתעשה בהן טוב, תתקן, תשפיע, תנהיג. מי שחושב שהחכמה היא רכושו, יהפוך סגור, מתנשא, נוקשה. אבל מי שמבין שהחכמה היא מתנה זמנית, ישתמש בה בענווה, יקשיב, ילמד, יגדל. זו אולי ההבחנה הדקה ביותר בין אדם מצליח לאדם צנוע. הראשון אומר "שלי", השני אומר "הופקד בידי".

שלושת סוגי הפיקדון: 
החכמה , איננה תואר או תוצאה של מבחנים, אלא אחריות להשתמש בשכל ובידע לטובת האחר. חז"ל אמרו: "איזהו חכם? הלומד מכל אדם." (אבות)רק מי שממשיך ללמוד, באמת חכם.
הגבורה , איננה כוח פיזי או עוצמה חיצונית, אלא שליטה פנימית. "איזהו גיבור? הכובש את יצרו." הגבורה האמיתית היא היכולת לשתוק כשמכעיסים אותך, לחייך כשקשה, להרים כשמישהו נופל.
העושר , אינו במאזן הבנק, אלא בלב. "איזהו עשיר? השמח בחלקו." מי שמרגיש שכל מה שיש לו הוא מתנה, חי ברווחה, גם בלי עודף.
מספרים על רבי אליעזר הגדול, שהיה מן החכמים המופלגים בדורו. תלמידיו שיבחו אותו בפניו ואמרו: "רבי, אין חכם כמוך בישראל."אמר להם רבי אליעזר" חוכמתי, פיקדון מאת שמים. כשנפקדתי בה, לא נעשיתי בעלים אלא שליח" וכששאלו אותו מה סוד ענוותו, השיב: "מי שמכיר שהכול נמסר לו כדי להחזיר, אינו יכול להתגאות" זהו שורש הענווה, ההבנה שאנחנו רק שומרי מתנות. לא בעליהן.
גם הפילוסוף היווני סוקרטס אמר. "החוכמה האמיתית היא לדעת כמה מעט אתה יודע." הרעיון האוניברסלי, כל גאווה נולדת מהזדהות יתר עם מה שניתן לנו לזמן מוגבל.
איך מיישמים את זה בחיים ?
להחליף "מגיע לי" ב"נזדמן לי". שינוי קטן בלשון, גדול בנפש.
לזכור לתת, חכמה שלא חולקים, גבורה שלא מגוננת, עושר שלא מיטיב, מאבדים את טעמם.
להודות מדי יום * , שלוש דקות ביום להוקרה על מה שנמצא בידינו. תודה היא התרופה הראשונה לגאווה.
להאזין , הענווה מתחילה כשהאדם מוכן לשמוע, גם כשהוא יודע.
לסיום, ירמיהו לא ביקש מאיתנו לוותר על חכמה, גבורה או עושר. הוא רק ביקש שנבין. כל אלה הם רק הפתיח, לא התכלית. מי שמזהה בכל מתנה פיקדון ,זוכה לשלווה אמיתית. ומי שחי בענווה, מגלה שעצם הענווה היא הגדולה שבמתנות.  "לא במה שיש לי אתהלל, אלא במה שאני עושה במה שניתן לי."

חברות וחברים, מודה על כך שאתם קוראים את המאמרים וכן על הערותיכם והארותיכם.
משה דנוך
עבדכם הנאמן