׳הצחוק נדם׳: אופיר יוסופוב ז''ל מדימונה נהרג בתאונה, אימו מספרת על החיים בלעדיו

כמעט שנה חלפה מאז התאונה הקטלנית ברמלה, שבה נהרג אופיר יוסופוב ז׳׳ל, אך עבור אמו, נטלי, הזמן לא הביא נחמה. לדבריה, הוא רק לימד אותה כיצד לחיות יום אחר יום לצד החסר העצום שנפער בליבה.
׳החיים ממשיכים מסביב, אבל אצלי משהו נעצר באותו רגע׳, היא אומרת בכאב.
אופיר, כך היא מתארת, היה ילד של אהבה. שמח, רגיש, כזה שתמיד ראה את מי שמולו וידע בדיוק מה כל אחד צריך. ׳אם מישהו בבית היה צריך משהו – אופיר היה שם מיד. הוא נתן את כולו בלי לחשוב פעמיים ובלי לבקש דבר בתמורה׳.

כבר מגיל צעיר היה ילד רגוע ונוח לגידול. ׳הוא אכל, ישן, הקשיב. ילד מסודר, מכבד, עם שקט פנימי שלא רואים הרבה בגיל הזה׳, מספרת אמו.
לצד הרוגע, היה בו עולם שלם של שמחה והומור. אופיר אהב להצחיק, לחקות אנשים ולשנות קולות. הוא היה ילד תיאטרלי, מלא נוכחות, וכבר מגיל צעיר דיבר על החלום להיות שחקן – לא כתחביב, אלא כייעוד.
מעל הכול, אופיר היה ילד משפחתי. את אחותו הקטנה אהב אהבת נפש, ומרגע שנולדה לא עזב אותה. ׳הוא שמר עליה, שיחק איתה, עזר לה. הוא ממש היה שותף לגידול שלה. הקשר ביניהם היה טהור ומיוחד׳.
את יום התאונה היא זוכרת בקטעים. ׳לא הרגשתי כלום, הכול פשוט קרה עליי׳. כשהילדים הפסיקו לענות לטלפון וכשסירנות נשמעו סמוך לבית, תחושת בטן קשה הציפה אותה. ׳עמוק בפנים כבר ידעתי׳.

בבית החולים ראתה את בנה מוקף רופאים שניסו להציל את חייו. שעות ארוכות של חרדה עברו עד שהגיעה העובדת הסוציאלית. ׳ברגע שראיתי אותה – כבר הבנתי׳. כשהבשורה הקשה נמסרה, נטלי קרסה. ׳נפלתי על הרצפה. משם הכול חושך׳.
השיחה האחרונה ביניהם התקיימה 24 דקות לפני התאונה. ׳שאלתי אם הוא עם מעיל ואם הכול בסדר. הוא אמר שכן׳. זו הייתה הפעם האחרונה ששמעה את קולו.
נגד הנהג המעורב בתאונה הוגש כתב אישום, אך עבור נטלי התחושה קשה. ׳לקחת חיים של ילד ולהישאר חופשי – זה לא נתפס׳. היא אינה מגיעה לדיונים בבית המשפט. ׳זה קשה לי מדי. יש לי עורך דין וסמכתי עליו. נשבעתי לאופיר שאני לא אוותר׳.
מאז מותו, היא מגלה עד כמה היה אהוב. חבריו שולחים מכתבים ומחבקים אותה בכל בוקר בבית הספר. ׳הוא השאיר אחריו חברים טובים׳, היא אומרת, אך מודה שהכאב שם תמיד. ׳אני מתפרקת בדרך לאוטו. זה אולי קצת פחות חד מההתחלה, אבל זה אף פעם לא נעלם׳.

לציבור הנהגים יש לה מסר ברור: לא לעבור באור אדום, לא לנהוג במהירות. ׳אלה לא טעויות קטנות – אלה חיים. זה יכול לקרות לכל אחד׳.
חדרו של אופיר נשאר כפי שהיה. הנעליים, התיק, הכדור והמחברות – הכול במקומו. ׳אף אחד לא ישן שם. זה החדר של אופיר והוא יישאר כך׳.
על הנצחה היא עדיין מתקשה לדבר. ׳קודם אני צריכה לעבור את האובדן׳, היא אומרת, אך מבטיחה שיום אחד תמצא דרך להמשיך את האור שהשאיר אחריו – אור של ילד אחד, קטן, עם לב גדול.