מצוות שילוח הקן: למה התורה מבטיחה עליה חיים טובים וארוכים? (פרשת כי תצא: המצווה)

אחד הציוויים היותר מסתוריים בתורה הוא מצוות שילוח הקן.

זו מצווה גדולה ומיוחדת, אך טעמה נסתר ואינו פשוט להבנה. התורה הקדושה בדרך כלל אינה נוהגת לציין את השכר על קיום מצוות, כדי שהאדם יקיים את המצוות לא מתוך ציפייה לשכר, אלא מתוך אהבת ה' ורצון אמיתי לעשות את רצונו.

ובכל זאת, יש שתי מצוות בודדות שהתורה מציינת בהן שכר מפורש:

כיבוד הורים.
שילוח הקן.

ובשתיהן מופיע שכר דומה: ״למען יאריכון ימיך״.

אבל במצוות שילוח הקן התורה מוסיפה עוד מילה גדולה: ״ולמען ייטב לך״. לא רק אריכות ימים, אלא גם חיים טובים, חיים של ברכה, חיים שיש בהם הטבה מן השמים.

מהי מצוות שילוח הקן

התורה אומרת:

״כי יקרא קן ציפור לפניך... והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים, לא תיקח האם על הבנים. שלח תשלח את האם, ואת הבנים תיקח לך״.

במילים פשוטות: אם אדם פוגש בדרך קן של ציפור, והאם יושבת על הביצים או על האפרוחים, עליו לשלח קודם את האם, ורק לאחר מכן לקחת את הביצים או את הגוזלים.
וכאן עולה תמיהה גדולה מאוד.
הרי התורה מלאה רחמים. אסור לצער בעלי חיים. חז״ל מלמדים שאדם צריך להאכיל קודם את בהמותיו ורק אחר כך לאכול בעצמו. התורה אוסרת לשחוט פרה ובנה ביום אחד. התורה מחנכת אותנו לרחמנות, לעדינות, לרגישות ולחסד אפילו כלפי בעלי חיים.
אם כך, כיצד ייתכן שדווקא כאן התורה מצווה להרחיק את האם מגוזליה? איך מצווה כזו, שלכאורה נראית כמעשה שיש בו צער, זוכה לשכר גדול כל כך של אריכות ימים וחיים טובים?

גזירה היא מלפני

הפשט הראשון הוא יסוד גדול באמונה: אין אנו יודעים את עומק טעמי המצוות.
אם הקב״ה ציווה, אנחנו מקיימים. גם כאשר איננו מבינים הכול. גם כאשר השכל האנושי עומד מול מצווה ואינו מצליח לתפוס את כל עומקה, יהודי יודע שהקב״ה הוא מקור הרחמים, מקור האמת ומקור החכמה.

כמו שאומר רש״י בפרשת חוקת על מצוות פרה אדומה:
״גזירה היא מלפני, ואין לך רשות להרהר אחריה״.

יש מצוות שטעמן גלוי יותר, ויש מצוות שטעמן נסתר מאיתנו. פרה אדומה, כלאיים, ועוד מצוות רבות, הן מצוות שמלמדות אותנו שהקשר עם ה' אינו בנוי רק על הבנה שכלית. הוא בנוי גם על אמונה, קבלה, ענווה ונאמנות.

הקיום של מצווה כזו הוא מבחן של אמונה. האם אני עושה את רצון ה' רק כאשר אני מבין, או שגם כאשר אינני מבין עד הסוף אני יודע שזהו רצונו של מלך העולם?

פתח להבין מעט מן האור

אף על פי שטעם המצווה נסתר, רבותינו הקדושים ניסו לגלות לנו פתח קטן להבין מעט מן האור הגדול שטמון בה.

יש מדרש מופלא על הפסוק בישעיהו:
״ובפשעכם שולחה אימכם״.

בגלל החטאים שלנו, שולחה אימנו, השכינה הקדושה. היא נמצאת כביכול בגלות יחד עם בניה, בוכה על חורבן הבית, על הגלות, על המרחק של עם ישראל מאביהם שבשמים.
ולכן יש מעלה גדולה לעשות תיקון חצות, לבכות על חורבן בית המקדש, על גלות השכינה, ועל צערם של ישראל.
כאשר יהודי מקיים מצוות שילוח הקן, הוא מעורר בשמים את אותו כאב. את אותו צער של אם שנשלחת מבניה. אבל כאן הכאב אינו נשאר רק למטה. 
הוא עולה למעלה, לעולמות העליונים, ומעורר קול של תחינה, געגוע ובקשה לשוב ולחבר בין הבנים לאימם.

כלומר, בין עם ישראל לשכינה הקדושה.

מעשה קטן שמעורר רחמים גדולים

כמה עמוקה המצווה הזאת. כלפי חוץ, אדם רואה קן ציפור. מעשה פשוט. רגע קטן בדרך. אבל בעומק הדברים, המעשה הזה יכול לעורר רחמי שמים עצומים על כלל ישראל.
עם ישראל נמצא בגלות. השכינה הקדושה כביכול שולחה מביתה. בית המקדש חרב, עם ישראל מפוזר, והלב היהודי מבקש לחזור אל אביו שבשמים.
כאשר אדם מקיים שילוח הקן, הוא מעורר את הכאב הזה ואת הגעגוע הזה. הוא מעורר בקשה פנימית: רבונו של עולם, החזר את הבנים לאימם. החזר את עם ישראל אל השכינה. החזר את השכינה לציון עיר קודשנו.
וזה אולי עומק הברכה: ״למען ייטב לך והארכת ימים״.
כאשר אדם מעורר רחמים על כלל ישראל, כאשר הוא גורם בשמים להתעוררות של גאולה, של חיבור, של רחמים ושל השבת השכינה למקומה, הוא זוכה שגם עליו יימשכו רחמים, טובה, חיים וברכה.

לא רק להבין, אלא להתבטל לרצון ה'

מצוות שילוח הקן מלמדת אותנו יסוד גדול מאוד בעבודת ה'.
אנחנו לא תמיד מבינים את כל הדרכים של ה'. לפעמים גם בחיים שלנו יש דברים שנראים תמוהים. אדם שואל: למה זה קרה? למה כך התגלגלו הדברים? למה דווקא אני? למה דווקא עכשיו?
אבל יהודי מאמין יודע שגם כאשר איננו מבינים, ה' יתברך מנהיג את העולם ברחמים ובדין אמת. לפעמים מה שנראה לנו ככאב, מוליד למעלה רחמים גדולים. לפעמים מה שנראה נסתר, פועל ישועות עצומות.
העבודה שלנו היא לעשות את רצון ה' בתמימות, באמונה ובאהבה.
לא כל דבר צריך להיות מובן מיד. אבל כל מצווה שאדם עושה, אפילו אם אינה מובנת לו עד הסוף, בונה עולמות, פותחת שערים ומקרבת את הגאולה.

הילולת הצדיק רבי חיים עמרם איפרגאן זצוק״ל

השבת מציינים את הילולת הצדיק רבי חיים עמרם איפרגאן זצוק״ל, בנו בכורו של רבי שלום איפרגאן זצוק״ל.
רבים נושעו מברכותיו ומתפילותיו. הצדיק עצמו לא זכה לילדים, אך בזכות תפילותיו הגיעו ילדים רבים לעולם.
כאשר שאלו אותו: איך ייתכן שאתה עצמך ללא ילדים, ובכל זאת בזכותך זוגות רבים זכו להיפקד?
ענה להם תשובה שמלמדת על גדלות הלב שלו: כאשר זוג היה מגיע אליי ומספר לי על הכאב שלהם, הייתי בוכה איתם מהלב. 
כי אני מכיר על בשרי את הכאב והצער לחיות בעולם ללא הזכות הנפלאה הזאת של ילדים. ואולי בזכות הבכי הזה, מתוך לב שבור באמת, ה' היה שומע את התפילות שלי והם היו זוכים לישועה.
איזו גדלות. אדם שלא זכה בעצמו לדבר מסוים, ובמקום להתמרמר או להיסגר בתוך כאבו, הוא הפך את הכאב שלו לכלי של תפילה עבור אחרים.
זהו כוחו של צדיק. הוא לא מתפלל מן הפה בלבד. הוא מתפלל מן הלב. הוא מרגיש את כאב הזולת כאילו הוא כאבו, ומתוך כך תפילתו עולה למעלה ופועלת ישועות.

זכות גדולה להדליק נר לעילוי נשמת הצדיק רבי חיים עמרם איפרגאן זצוק״ל, ולבקש בזכותו ישועות, רחמים, פרי בטן, בריאות, שלום בית, פרנסה טובה וגאולה שלמה לכל עם ישראל.

פרשת כי תצא ומצוות שילוח הקן מזכירות לנו שגם מעשה קטן יכול לעורר רחמים עצומים. גם תפילה אחת מן הלב יכולה לפתוח שערים. גם דמעה אחת אמיתית יכולה לפעול במקום גבוה מאוד.
יהי רצון שנזכה לקיים את מצוות ה' באמונה שלמה, גם את המצוות שאנחנו מבינים וגם את אלו שטעמן נסתר מאיתנו. שנזכה לעורר רחמים על עם ישראל, להשבת השכינה לציון, לבניין בית המקדש, ולגאולה שלמה בקרוב וברחמים.

שבת שלום ומבורך לעם ישראל.