ברדה חוזר לטרנר – הפועל באר שבע רוצה ניצחון של בגרות

אליניב ברדה מגיע הערב לטרנר כמאמן היריבה, והאמביוולנטיות באוויר כמעט מוחשית. מצד אחד, זה האיש שהרים את הפועל באר שבע למקומות שבהם חלמה להיות, 
שסימן דרך של מקצוענות, זהות ודרייב. מצד שני, בדיוק בגלל זה, האוהד הבאר־שבעי שמבין כדורגל יודע שאין משחקים רומנטיים בליגת העל – בטח לא כשהקבוצה שלו פתחה עונה בקצב שמבקש הצהרה. 
לכן המסר ביציעים ברור: מחיאות כפיים לפני הפתיחה, דקה של געגוע, ואז 90 דקות של דריכה על הגז. מי שמכיר את הדנ״א של באר שבע יודע שזה לא חוסר כבוד, זו היררכיה. קודם הבית, אחר כך הנוסטלגיה.

החזרה של ברדה יוצרת סיפור מסגרת מפואר, אבל היא גם מבחן צלול לשני הצדדים. אצטדיון טרנר הפך בשנים האחרונות למרחב שבו בונים מומנטום, ובאר שבע של העונה הנוכחית מרגישה כמו קבוצה שמבינה היטב את עקרון ההמשכיות.
 זה לא רק רצף תוצאות, זו תחושה של יציבות מעשית: הקצב הנכון בהנעת הכדור, ההבנה מתי להרים טמפו ומתי להאט, והיכולת לקחת משחק שנפתח באיזון ולהטות אותו בעזרת החלטות נכונות ואופי. 
זו קבוצה שהשכילה להפוך מכת יריבות אירופיות בקיץ להזדמנות לחידוד מערכתי, ושם בדיוק נמדדת קבוצה גדולה – לא בהברקות חד־פעמיות אלא במיוסדות יומיומית, ביכולת לתקן תוך כדי תנועה.

הציפייה של הקהל הלילה איננה ל“שואו־ריל” אלא לבגרות של 1:0 גדול או 2:1 שמרגיש כמו משפט על העונה. אוהדי באר שבע רוצים לראות פתיחה חדה שמייצרת יתרון פסיכולוגי. 
הם מבקשים מהקישור האחורי לנסח את הקצב מהדקה הראשונה, לאפשר לקאנגוואה ולונטורה לקבוע את גובה הלחץ ואת מרחקי הקווים, ולמנוע מהפועל תל אביב את המעברים שהיא אוהבת. זה משחק שבו הגול הראשון שווה יותר מעוד שער בטבלה; הוא שווה עיצוב שלם של המערכה. אם באר שבע תכבוש קודם, היא תגרום להפועל תל אביב לעלות שורה, ואז ייפתחו החללים שבאר שבע יודעת לנצל היטב באגפים ובחצי־מרחב.

דווקא רומנטיקת המפגש עם ברדה מחייבת קור רוח. המאמן שמולך מכיר כל גרם של דשא בטרנר וכל הדק רגש בחדר ההלבשה. 
כדי לנטרל את היתרון האינטימי הזה, באר שבע צריכה להפוך את המשחק לטכני־ענייני ולהזיז את המוקד מהמיקרו של תחושות למקרו של מבנים. ככל שהקבוצה של רן קוז׳וק תייצר משחק עם פחות אקראיות ויותר דפוסים – כך יישחק היתרון של “היכרות” ויגדל היתרון של איכות. זה מתבטא בכניסה מסודרת לאזורים המסוכנים, בתנועה נכונה מאחור לשטחים מתים בקרנות ובכדורי רוחב, ובניהול חכם של קווי המסירה כדי להרחיק את הפועל תל אביב מהציר שממנו היא יוצאת קדימה.

אי אפשר לדבר על באר שבע של פתיחת העונה בלי להזכיר את דן ביטון. מעבר לשערים, הוא הפך לבארומטר רגשי־מקצועי. כשהוא מקבל את הכדור בין הקווים ומסובב את הגוף קדימה, כל הקו ההתקפי מתיישר אחריו. זה מחלחל לחבריו: הכנפיים יוצאות בזמן, המגן מצטרף במינון, והקישור האחורי מרשה לעצמו להתקרב וללחוץ על בית שני. סביבו נוצרה תחושת ביטחון שמאפשרת לקבוצה לנצח גם בערבים פחות טובים. הערב מצופה ממנו פחות “קסם של דקה 85” ויותר ניהול של דקה 15–45: לקבל, להפנות, ליצור יתרון מספרי מקומי ולהכריח את ההגנה האדומה מת״א לקבל החלטות קשות תחת לחץ.

בחוליה האחורית, נקודת המבחן תהיה בשתי שכבות. הראשונה – מניעת טעויות פשוטות מול הלחץ הגבוה, במיוחד כשהפועל תל אביב תנסה לנתק את הקשר בין הבלמים לבין השש. השנייה – התמודדות עם כדורים שניים בקצה הרחבה. באר שבע של קוז׳וק יודעת להרים קו בכמה מטרים כשהיא מרגישה בטוחה, אבל זה מחייב תיאום קיצוני בין שני הבלמים לבין המגן הנע מעלה. דווקא שם, בשני או שלושה מצבים שייראו “קטנים”, מוכרעות לעיתים עונות שלמות. התיקון מהמחזור הקודם חייב להיות לא רק מספרי אלא התנהגותי: תגובת נגד מהירה אחרי אובדן, ללא מחירים טקטיים מיותרים.

בצד השמאלי, דוידזאדה נתן לאחרונה דקות שמספרות סיפור של מקצוענות. אין יומרה לשכפל את הפרופיל של לופס, אבל יש דייקנות בבחירת מתי לצאת ומתי להישאר. מול קבוצה של ברדה שמחפשת לעיתים קרובות להטיח את הכדור אל הרצועה הפנימית ולשבור דרך מסירה שלישית, האחריות על הסגירה האלכסונית ועל התקשורת עם הבלם הקרוב קריטית. זה לא תפקיד שמייצר כותרות, אבל הוא זה שמייצר שקט לכל היתר. ואם הפורטוגלי יחזור בהדרגה לרוטציה – השילוב ביניהם יוכל לשמש כמנוף לשינוי קצבים תוך כדי משחק.

אי אפשר להתעלם גם מהמימד המנטלי. באר שבע של השנים האחרונות למדה להיות קבוצה שמנצחת לא רק עם הרגליים אלא עם הראש. חלק מהבשלה הוא לדעת להתנהל במשחק “עם סיפור”. המפגש עם ברדה הוא בדיוק כזה. הוא דורש מהשחקנים להחזיק שני מצבי תודעה במקביל: להעניק כבוד לאייקון של המועדון ולשחק מולו כאילו הוא עוד יריב שמגיע לקחת לך נקודות בבית. זו מיומנות של גדולים: לבודד משוואות רגשיות ולהשאיר על הדשא רק משוואות כדורגל.

הקהל, מצדו, יימדד ביכולת לתת לשחקנים עוד שלושה עד חמישה אחוזי אומץ פעולות. זה לא רק רעש. זו היכולת להישאר עם הקבוצה כשהיא יוצאת מהתכנית בדקה 32 ונדרשת לאלתור, זו ההבנה מתי לעודד משחק סבלני מאחור ומתי לבקש כדור עומק מוקדם, זו שפה משותפת שנבנית שנים. טרנר, כשהוא מדויק, לא רק עושה רעש – הוא מכוון דיוק. ובערב כזה, דיוק הוא שם המשחק.

בסיום היום, אוהדי הפועל באר שבע לא מחפשים “סגירת מעגל” רגשית מול ברדה. המעגל הזה נסגר מזמן, והכרת הטוב קיימת ללא תנאי. הם מחפשים עוד שלוש נקודות שמדברות בלשון של מאבק ארוך – ניצחון שמרגיש כמו המשכיות, לא כמו אירוע חד־פעמי. אם זה ייגמר בניצחון צנוע, בעבודה שחורה, עם דקת ניהול נכונה בסוף ושמירה על קור רוח במעברים – זו תהיה ההצהרה הכי גדולה שאפשר לבקש בערב שמזמין כל כך הרבה כותרות. באר שבע של העונה הזו לא צריכה דרמות כדי להיות גדולה; היא צריכה להיות היא עצמה. הערב, מול האיש שהצית את השאפתנות, זה המבחן הכי הוגן שיש.