מהנגב אל הכנסת: ראזי אבו כף רוצה להיות הקול הציוני של החברה הבדואית בליכוד

הנגב זקוק ליותר מנציג אחד בכנסת. לצד המאבק על בחירתם של מועמדים נוספים המזוהים עם באר שבע והדרום, מתמודד בפריימריז של הליכוד גם ראזי אבו כף, איש עסקים מהנגב וחבר תנועת הליכוד זה כשני עשורים, המבקש להביא לכנסת קול אחר: בדואי, ציוני, ימני ומחובר למדינת ישראל.
אבו כף, המתמודד תחת המספר 171 במשבצת המגזר הלא יהודי, הוא בעליה של חברת קרמיקה אבו כף, המפעילה את עסקיה באזור באר שבע ואום בטין. במשך שנים הוא פועל בתוך המציאות המורכבת של הנגב ומכיר מקרוב את הקשיים שאיתם מתמודדים תושביו, יהודים ובדואים כאחד.
בחירתו עשויה להעניק לליכוד ולנגב נציג נוסף שמגיע מהשטח, מכיר את עולם העסקים ואת צורכי האזור ומבקש לקדם השתלבות מתוך מחויבות למדינה, ולא מתוך מאבק בה.

גשר בין החברה הבדואית למדינה

ההתמודדות של אבו כף אינה עוסקת רק בזהותו האישית. היא נוגעת בשאלה רחבה הרבה יותר: מי ייצג בכנסת את אותם אזרחים בדואים המבקשים להשתלב במדינת ישראל, לחזק את הביטחון האישי, לפתח את היישובים ולבנות עתיד משותף בנגב.
במשך שנים הדיון הציבורי בחברה הבדואית נשלט במידה רבה בידי המפלגות הערביות. אבו כף מבקש להציג דרך אחרת, שבמרכזה שותפות עם המדינה, השתלבות בכלכלה הישראלית וחיבור למחנה הלאומי.
נציג בדואי ציוני מתוך הליכוד עשוי להיות כתובת גם עבור מי שאינם מרגישים שהמפלגות הערביות מייצגות אותם. הוא יכול להביא לכנסת קול שמכיר את השפה, התרבות והחברה הבדואית, אך גם מחויב לחיזוק המדינה ולפיתוח הנגב כחלק בלתי נפרד ממנה.

הנגב זקוק למי שמכיר אותו מבפנים

את הבעיות הקשות של הנגב אי אפשר לפתור באמצעות סיסמאות. סוגיות כמו הפשיעה, הנשק הבלתי חוקי, גביית דמי החסות, הסדרת ההתיישבות, המחסור בתשתיות, הפערים בחינוך והיעדר מקומות תעסוקה מחייבות הנהגה שמכירה את המציאות מקרוב.

כאן עשוי להיות היתרון של אבו כף. כאיש עסקים שפעל וצמח בנגב, הוא מכיר את החסמים שעומדים בפני יזמים, את הקושי לייצר מקומות עבודה ואת החשיבות של חיבור בין ביטחון אישי לבין פיתוח כלכלי.

המסר שעולה ממועמדותו הוא כי משילות ושילוב אינם רעיונות סותרים. המדינה חייבת לאכוף את החוק בנחישות, אך במקביל לספק לאזרחים שומרי חוק הזדמנויות אמיתיות בתחומי החינוך, התעסוקה, הדיור והתשתיות.

לא במקום נציגי הדרום, אלא לצדם

אבו כף אינו מתמודד במשבצת מחוז הנגב, אלא במשבצת המיועדת למגזר הלא יהודי. לכן התמיכה בו אינה באה במקום התמיכה במועמדים אחרים מהדרום, אלא יכולה להוסיף לליכוד ולכנסת נציג נוסף שמכיר את הנגב.
זהו חיבור שיכול לחזק נבחרת דרומית רחבה יותר: חברי כנסת יהודים ובדואים, אנשי ערים ויישובים, שמביאים עמם נקודות מבט שונות אך מטרה משותפת, להעניק לנגב כוח משמעותי יותר במקום שבו מתקבלות ההחלטות.
במציאות שבה תושבי הדרום מתמודדים יום־יום עם אתגרים ביטחוניים, כלכליים וחברתיים, הגדלת מספר חברי הכנסת שמכירים את האזור אינה עניין סמלי. היא עשויה להשפיע על תקציבים, חקיקה, תוכניות ממשלתיות והיכולת לקדם פתרונות שמתאימים לשטח.

ברשימת המועמדים הסופית של הליכוד, אבו כף מופיע כמועמד במשבצת המגזר הלא יהודי. זו הזדמנות עבור מתפקדי המפלגה להציג אלטרנטיבה ציונית מתוך החברה הבדואית ולפתוח את שערי המחנה הלאומי בפני ציבור נוסף.
בסביבתו אף טוענים כי מועמדותו יכולה לסייע לליכוד להרחיב את התמיכה בקרב מצביעים בדואים וערבים המזדהים עם המדינה, אך אינם מוצאים כיום בית פוליטי. הטענה שלפיה בכוחו להביא לליכוד שני מנדטים נוספים היא יעד קמפייני שטרם ניתן להוכיח, אך עצם האפשרות להרחיב את בסיס התמיכה של המפלגה מעניקה להתמודדות שלו משמעות ארצית.
הבחירה בראזי אבו כף יכולה להיות הרבה מעבר לסיפור אישי. היא עשויה לבטא מסר שלפיו ציונות אינה תלויה במוצא או בדת, אלא במחויבות למדינת ישראל וברצון לפעול למענה.
הנגב זקוק לעוד נציגים בכנסת, והחברה הבדואית זקוקה לקול שמאמין בשותפות, במשילות ובהשתלבות. ראזי אבו כף מבקש להיות הקול הזה.