המדינה מחזקת יישובים בדרום, אבל משאירה את באר שבע מאחור

במשך שנים נאמר לתושבי באר שבע שהטבות מס הן כלי לחיזוק הפריפריה, לעידוד מעבר משפחות, למשיכת אוכלוסייה חזקה ולצמצום פערים מול המרכז. אלא שבפועל, מפת הטבות המס בישראל הפכה למערכת עקומה, מסורבלת ולא שוויונית, שבה יישובים מסוימים נהנים מהנחה משמעותית במס הכנסה, בעוד שבאר שבע, בירת הנגב והמטרופולין החשוב בדרום, עדיין נותרת מחוץ למועדון.

הבעיה כבר מזמן אינה רק האם באר שבע תקבל הטבת מס או לא. הבעיה העמוקה יותר היא שהמדינה יצרה קניבליזציה בין יישובים: עיר אחת מקבלת הטבה ומושכת תושבים, עיר סמוכה נשארת בלי הטבה ומאבדת אותם. במקום לחזק את הנגב כולו, המדינה מציבה יישובים אחד מול השני ויוצרת תחרות פנימית על אותן משפחות, אותם זוגות צעירים ואותו מעמד ביניים.

מספר היישובים הזכאים להטבות מס קפץ לאורך השנים מ-165 לכמעט 500, כאשר מתחילת 2026 בלבד נוספו עוד עשרות יישובים לרשימה. לפי הפרסום, אם יותר משליש מהיישובים בישראל צריכים לקבל מסלול עוקף מס הכנסה, משהו בשיטה כבר מזמן יצא משליטה. 

באר שבע בחוץ, היישובים מסביב מתחזקים

הטבות מס נועדו במקור לעודד התיישבות באזורים מרוחקים, חלשים או מאוימים ביטחונית. אבל כאשר הרשימה מתרחבת עוד ועוד, בלי תפיסה אזורית ברורה, היא מפסיקה להיות כלי מדיניות והופכת לכלי פוליטי.

המשמעות עבור באר שבע קשה במיוחד. מצד אחד, העיר נדרשת לשמש כבירת הנגב: מרכז רפואי, אקדמי, תחבורתי, מסחרי, תעסוקתי ומנהלי עבור כל האזור. מצד שני, כאשר המדינה מעניקה הטבות מס ליישובים אחרים בדרום ולא לבאר שבע עצמה, היא מחלישה את העיר שמחזיקה על גבה את המטרופולין.

משפחה צעירה שבוחנת איפה לגור בדרום מסתכלת על מחיר דירה, איכות חינוך, תחושת ביטחון, תעסוקה, וגם על הנטו בסוף החודש. אם יישוב סמוך מציע הטבת מס ובאר שבע לא, הבחירה הכלכלית הופכת פשוטה. לא בגלל שבאר שבע פחות חשובה, אלא בגלל שהמדינה הפכה אותה לפחות משתלמת.

זו בדיוק הקניבליזציה: לא מעבר מהמרכז לנגב, אלא מעבר מתוך הנגב עצמו. אוכלוסייה חזקה לא בהכרח מגיעה מבחוץ, אלא זזה בין יישובים שכנים לפי ההטבה. מי שנפגעת היא העיר המרכזית, שממשיכה לספק שירותים אזוריים אבל מאבדת חלק מהאוכלוסייה שהייתה אמורה לחזק אותה.

ההגירה השלילית היא לא תחושה, היא נתון

הוויכוח על באר שבע אינו תאורטי. לפי פרופיל הרשויות המקומיות של הלמ״ס לשנת 2023, באר שבע רשמה מאזן הגירה פנימית שלילי של 1,536 תושבים, ובסך הכול מאזן הגירה שלילי של 536 תושבים. באותה שנה גם נרשם בעיר קיטון של 0.1% באוכלוסייה לעומת השנה הקודמת. 

נתון רחב יותר שהוצג במרכז המחקר והמידע של הכנסת מצביע על מגמה מתמשכת: בשנים 2014 עד 2023 מאזן ההגירה הפנימית נטו בבאר שבע עמד על מינוס 14,100 תושבים, שהם כ-6.6% ממספר התושבים בעיר בסוף 2023. לשם השוואה, באשקלון נרשם באותה תקופה מאזן חיובי של 13,200 תושבים, כ-8.4% מאוכלוסיית העיר. 

זהו הפער שהמדינה חייבת להסתכל עליו בעיניים. באר שבע אינה עוד נקודה על המפה. זו עיר מטרופולינית שאמורה למשוך אליה סטודנטים, רופאים, מהנדסים, אנשי הייטק, אנשי קבע, משפחות צעירות ויזמים. כשהיא מאבדת תושבים לאורך שנים, זו לא בעיה מקומית של עירייה אחת. זו כישלון מדיניות לאומי.

המדינה משלמת הרבה, אבל לא בהכרח מחזקת את הפריפריה

הביקורת על הטבות המס אינה אומרת שאין צורך לסייע לפריפריה. להפך. היא אומרת שהסיוע חייב להיות חכם, מדויק ואזורי.

מחקר של בנק ישראל מצוטט שלפיו הרחבת הטבות המס בין 2016 ל-2019 עלתה לקופת המדינה כ-1.86 מיליארד שקל, אך הוסיפה לפי ההערכה כ-5,500 תושבים בלבד ליישובים המוטבים החדשים. לפי החישוב שפורסם, כל תושב חדש עלה למדינה כ-340 אלף שקל. 

זהו מספר שמחייב דיון אמיתי. אם המדינה כבר מוותרת על מיליארדי שקלים בהכנסות ממסים, השאלה היא לא רק מי מקבל את ההטבה, אלא האם הכסף הזה באמת משנה את פני הפריפריה. האם הוא מייצר מקומות עבודה? האם הוא משפר חינוך? האם הוא מחזק מרכזי ערים? האם הוא מביא אוכלוסייה חדשה מבחוץ, או רק מזיז תושבים מיישוב אחד ליישוב אחר?

במקרה של הנגב, התשובה מטרידה. כשיישובים מסוימים מקבלים הטבות ואחרים לא, התוצאה עלולה להיות משחק סכום אפס. דימונה, נתיבות, אופקים, שדרות או יישובים קהילתיים יכולים ליהנות מתמריץ, בעוד באר שבע נשארת מאחור. אבל בסוף מדובר באותו מרחב אזורי, באותה מערכת תעסוקה ובאותן משפחות שמקבלות החלטות מגורים לפי הכדאיות הכלכלית.

עיוות שמחליש את בירת הנגב

המדינה אוהבת לדבר על באר שבע כבירת הסייבר, בירת ההזדמנויות, שער לנגב ועיר מטרופולין. אבל אי אפשר מצד אחד להעמיס על העיר תפקיד אזורי, ומצד שני להשאיר אותה בלי כלים תחרותיים מול היישובים שסביבה.

הטבות מס אינן הפתרון היחיד, ובוודאי לא הפתרון המושלם. באר שבע צריכה יותר מקומות עבודה איכותיים, משילות, ביטחון אישי, תחבורה, חינוך חזק, מרכז עיר פעיל וחיזוק שכונות ותיקות. אבל כל עוד המדינה בוחרת להשתמש בהטבות מס ככלי מרכזי לעידוד אוכלוסייה, אסור לה להשאיר את באר שבע מחוץ למשחק.

כאשר תושב עובד בבאר שבע, צורך שירותים בבאר שבע, נוסע לסורוקה, לומד באוניברסיטה, קונה בקניונים ובמרכזים המסחריים בעיר, אך מעדיף לגור ביישוב מוטב מסביב בגלל הטבת מס, באר שבע משלמת פעמיים. היא מספקת את השירותים האזוריים, אבל לא תמיד נהנית מהארנונה, מהאוכלוסייה החזקה ומהגידול הדמוגרפי שהיה אמור להתנקז אליה.

הגיע הזמן למפת הטבות אזורית ולא פוליטית

הדיון על הטבות המס חייב לצאת מהשאלה הצרה מי הצליח להכניס את היישוב שלו לרשימה. צריך לעבור למודל אזורי שקובע מה רוצים לחזק, איזו עיר משמשת עוגן, איך מונעים פגיעה בעיר המרכזית ואיך מוודאים שההטבה מביאה תושבים חדשים לאזור ולא רק מעבירה אותם בין שכנים.

במקרה של באר שבע, הפתרון יכול להיות אחד משניים: או הכללת העיר במפת הטבות המס, כפי שנדרש כבר תקופה ארוכה על ידי גורמים פוליטיים וציבוריים, או בניית חבילת סיוע חלופית אמיתית שתאזן את הפער מול היישובים המוטבים. לא עוד הבטחות כלליות, לא עוד נוסחאות משפטיות שמנסות לעקוף שמות של ערים, אלא מדיניות ברורה שמבינה את התפקיד של באר שבע במרחב הדרומי.

בכנסת כבר עלתה דרישה לעדכן את מפת הטבות המס ולהכניס את באר שבע לרשימת היישובים הזכאים, כחלק ממדיניות לחיזוק הנגב ולעידוד הגירה חיובית לעיר. 

לא הטבה, תיקון עיוות

אפשר להתווכח האם הטבות מס הן הכלי הנכון. אפשר לטעון שעדיף להשקיע ישירות בחינוך, בתחבורה, בתעסוקה ובביטחון. אבל אי אפשר להתעלם מהמציאות: כל עוד המדינה מחלקת הטבות מס בהיקף רחב כל כך, השארת באר שבע בחוץ היא לא מדיניות ניטרלית. זו פגיעה תחרותית בעיר.

באר שבע לא מבקשת פרס. היא מבקשת שלא ימשיכו להחליש אותה בשם חיזוק הפריפריה.

אם המדינה באמת רוצה נגב חזק, היא לא יכולה לעודד תושבים לדלג מעל בירת הנגב בדרך ליישובים מוטבים. היא צריכה לעצור את הקניבליזציה, לתקן את מפת ההטבות, ולהבין שמטרופולין דרומי חזק מתחיל בבאר שבע חזקה.