מהשבת השחורה לאבוקת הזיכרון: טלי בוזוקשוילי תעמוד מול מדינה שלמה

יש משפחות שיום הזיכרון עבורן הוא לא רק תאריך לאומי, אלא נקודת מפגש כואבת בין מה שהיה למה שנשאר. השנה, אחת המשפחות האלה תעמוד בלב הטקס שיפתח את אירועי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל: טלי בוזוקשוילי, אלמנתו של נצ״מ איציק בוזוקשוילי ז״ל, נבחרה להדליק אבוקה בטקס הפתיחה בבית יד לבנים בירושלים, שם תייצג את ארגון אלמנות ויתומי צה״ל וכוחות הביטחון. הטקס ייערך במעמד ראש הממשלה וישודר בכאן 11. כדי להבין למה הבחירה בטלי נוגעת בעצב כל כך חשוף, צריך לחזור לשבעה באוקטובר. 
איציק בוזוקשוילי, אז מפקד תחנת שגב שלום בדרגת סגן ניצב, יצא באותו בוקר ללחימה ולחילוץ תחת אש באזור רעים. באתר יזכור ובאתר ההנצחה של משטרת ישראל מתואר כיצד שב שוב ושוב לזירה, פעל לחלץ אזרחים ונכנס גם לשטח הקיבוץ, עד שבפעם הבאה שנכנס, בשעות אחר הצהריים, נפגע הרכב שבו נסע מטיל RPG שנורה בידי מחבלים. לצדו נהרג רס״ב יקיר בלוכמן, ושני שוטרים נוספים נפצעו קשה. לאחר נפילתו הועלה איציק לדרגת ניצב משנה. 

בוזוקשוילי לא הותיר אחריו רק זיכרון של מפקד שנלחם עד הרגע האחרון, אלא גם משפחה שבחרה לא להישאר במקום של אובדן בלבד. באתר יזכור נכתב כי בנו הבכור אוראל הצטרף אז לשורות המשטרה, ואילו בתו ליאל, שנלחמה עם אביה כתף אל כתף באותו יום, המשיכה לשירות קבע במשמר הגבול ואף קיבלה בהמשך את נשקו האישי בטקס משטרתי. 

גם טלי בחרה בדרך דומה. שנה וחצי אחרי הנפילה, היא לבשה לראשונה את מדי משטרת ישראל והחלה להתנדב בתחנת ערוער שבמרחב נגב. בריאיון שפורסם לאחרונה סיפרה כי מתוך העצב הגדול נולדה אצלה שליחות, וכי התחושה שלה הייתה שהיא אינה רוצה רק לזכור את איציק - אלא גם להמשיך משהו מהדרך שלו, מהמקום שבו ראה שליחות ציבורית יומיומית. הסיפור הזה, של אלמנה שמחליטה לא רק לשאת את הזיכרון אלא גם להיכנס למערכת שבה שירת בעלה, הוא מה שהופך את הבחירה בה להדליק אבוקה לטעונה כל כך. 
‘’נבחרתי כנציגת ארגון אלמנות ויתומי צה"ל וכוחות הביטחון. המנכ"ל והיו"ר זהבה בחרו בי לייצג את הארגון בהדלקת האבוקה. אני מניחה שיש מדליקים נוספים, אבל אני שם כנציגת הארגון'', אומרת טלי בשיחה עם חדשות באר שבע והנגב.

קיבלת את הבשורה בהפתעה?
‘מאוד. התרגשתי מאוד ואמרתי שאייצג את המעמד בכבוד, לזכרם ולכבודם של הגיבורים שנפלו’.

את מי את מרגישה שאת מייצגת כשאת עומדת על הבמה?
‘אני מרגישה שאני מייצגת את עם ישראל, את הגיבורים שלנו, ואת כל מי שנלחם והקריב את חייו למען המדינה. אין ראוי יותר מסיפור הגבורה של איציק, שנכנס שוב ושוב לתופת כדי להציל אחרים ואמר שעם ישראל חשוב ממנו. הוא נלחם כתף אל כתף עם הבת שלנו ליאל, וזו גאווה גדולה להנציח אותו’.

האם לדעתך נעשה מספיק כדי להנציח גם את האדם שמאחורי הסיפור?
'איציק היה אדם מיוחד מאוד ודמות להערצה עבור המשפחה כולה. ההנצחה שלו מגיעה גם מאנשים שמבקשים להודות לו על הטוב שעשה. חבר קרוב השיק אמבולנס לזכרו בארגון 'נחמה והצלה', והכנסנו שני ספרי תורה לזכרו - אחד נתרם על ידי חבר והשני גויס בקמפיין מהיר שזכה לתמיכה רחבה. בכל מקום שאני מגיעה אליו, השם שלו כבר נמצא שם לפניי'.

אם איציק היה רואה אותך בטקס, מה היה אומר?
'איציק תמיד ידע לפרגן ולהביע אהבה. היום אני ממשיכה את דרכו ומתנדבת בסיור בתחנת ערוער. אני בטוחה שהוא היה אומר לי בגאווה, עם חיוך גדול: 'אין עלייך אשתי''.
'באותו יום איציק פעל מתוך תחושת שליחות כדי לחלץ את חברו הקרוב ג'יאר דוידוב. זו הייתה דילמה קשה, במיוחד כשהוא והבת שלנו נלחמו יחד. בסופו של דבר הוא נפל בקרב. הסיפור הזה, של אב ובת שנלחמים יחד, הוא ייחודי מאוד. הבית לא אותו בית בלעדיו, אבל נמשיך לספר את סיפור הגבורה שלו בגאווה - ומאמינים שבסוף יהיה טוב'.

יש עוד רובד שהופך את הסיפור של משפחת בוזוקשוילי לחריג בנוף הישראלי של השנה וחצי האחרונות: זו לא רק משפחה שכולה, אלא משפחה שבחרה לתרגם את השכול להמשך שירות. כשמסתכלים על טלי, על ליאל ועל אוראל, מבינים שהסיפור אינו רק על זיכרון, אלא על רצף. אותו רצף שבו אב יצא להגן על אחרים, ובני משפחתו בחרו להישאר בתוך אותו עולם של מדים, אחריות ושליחות. דווקא במובן הזה, האבוקה שטלי תדליק אינה רק מחווה לזכרו של איציק, אלא גם סמל למשפחה שלמה שלא נתנה לנפילה לגדוע את הדרך. גם החיים שקדמו לאסון מוסיפים עומק לרגע הזה. סיפור האהבה שלהם התחיל כבר בגיל 14, אחרי שמשפחתה עברה לשכונת נווה זאב בבאר שבע. משם נבנה הקשר שלימים הפך לנישואים, משפחה ושלושה ילדים. העובדה שהשניים צמחו יחד מגיל צעיר, בנו חיים שלמים, ואז נקרעו ברגע אחד לתוך אחת השבתות הקשות בתולדות המדינה, היא כנראה הסיבה שהסיפור שלהם נוגע בכל כך הרבה אנשים.
בטקסים ממלכתיים כאלה המדינה מנסה בדרך כלל לספר לעצמה מי היא. השנה, כשהאבוקה של טלי בוזוקשוילי תידלק, היא תספר כנראה משהו עמוק יותר על הישראליות של התקופה הזאת: על שוטר שיצא להציל ונפל, על משפחה שספגה את המכה הקשה ביותר, ועל אישה שבמקום להיעלם לתוך האבל בחרה לעמוד מול מדינה שלמה, בשם הזיכרון אבל גם בשם ההמשך. זה לא מבטל את הכאב, לא מקטין את המחיר ולא הופך את האובדן לנסבל יותר. אבל זה כן נותן לו צורה - והצורה הזאת, השנה, תהיה אור של אבוקה.