שלום דנינו קורא לבג''ץ מעל דוכן המליאה:''לדחות את העתירות, זה פיקוח נפש''

בדיון שנערך במליאת הכנסת סביב חוק האזרחות והכניסה לישראל, ח״כ שלום דנינו הציב קו ברור: לדבריו, הארכת הצו בשנה נוספת היא צעד מינימלי והכרחי במציאות הביטחונית הנוכחית, והוא מתכוון ללכת רחוק יותר ולהפוך את הוראת השעה לחוק קבוע. בנאומו התייחס דנינו גם לעתירות התלויות ועומדות בבג״ץ נגד הצו, וקרא לבית המשפט לדחות אותן, בטענה שמדובר בסוגיה של ״פיקוח נפש״.

דנינו, שמכהן כיו״ר ועדת משנה בוועדת החוץ והביטחון לענייני צו הכניסה לישראל ואיחוד משפחות, אמר כי הוועדה אישרה את הארכת הצו בהוראת שעה לשנה נוספת. במקביל, לדבריו, הצעת חוק שיזם נמצאת על שולחנה של ועדת השרים לחקיקה, ומטרתה לשנות את הסטטוס של הצו כך שלא יוארך כל פעם מחדש כהוראת שעה, אלא יעוגן כחוק קבוע. הוא הדגיש שהמהלך נשען, לדבריו, על חוות דעת של גורמי הביטחון ועל הצורך לשמור על ביטחון אזרחי ישראל.

במרכז דבריו, דנינו הציג את החוק כמענה ביטחוני שנולד במקור בתקופת האינתיפאדה השנייה. לדבריו, החוק מגביל את שר הפנים מלהעניק אזרחות או רישיון ישיבה בישראל לתושבי יהודה ושומרון וחבל עזה, וכן לתושבים ממדינות המוגדרות עוינות ובהן איראן, לבנון, סוריה ועיראק. הוא הסביר כי לאורך השנים, בכל פעם שהוא עוסק בהארכת הצו, הוא נחשף למה שהגדיר ״חורים ענקיים״ במנגנון, וביקש להסביר מדוע לשיטתו הפיכת הוראת השעה לחוק קבוע היא צעד הכרחי.

בנאום שלו נגע דנינו בנקודה רגישה במיוחד: המעבר בין מה שהוא מכנה ״דור א׳״, כלומר המבקשים הראשונים שמגיעים במסגרת איחוד משפחות, לבין הילדים שמצטרפים בהמשך. לטענתו, גם כאשר מתקיימות בדיקות ביטחוניות, בשטח עלולים להיווצר מצבים שבהם דווקא אחרי שנים, כשהילדים גדלים, מתגלים מקרי מעורבות בטרור. הוא הדגיש שהדברים עולים מתוך החומרים שמגיעים אליו במסגרת העיסוק השוטף בצו ובהארכותיו, וטען כי הוא מכיר מקרוב מקרים בנגב שבהם נרצחו אזרחים בנסיבות שהוא מייחס לאותה תופעה, מבלי לפרט מעבר לכך.

הקריאה החריגה ביותר בנאומו של דנינו הופנתה ישירות לבג״ץ. הוא הזכיר כי עתירות נגד הצו תלויות ועומדות בפני בית המשפט, וציין כי בעבר סוגיות דומות הוכרעו על חודו של קול. משם עבר למסלול של מסר ציבורי ישיר: ״פנייתי מדוכן המליאה לבג״ץ לדחות את העתירות, מכיוון שצו זה הינו בבחינת פיקוח נפש מינימלי״, אמר, והוסיף כי ימשיך לפעול לעגן את הצו כחוק קבוע ״למען ביטחון אזרחי ישראל שהוא מעל הכול״.

מעבר להצהרות, מאחורי המהלך עומד גם קרב פוליטי ומשפטי מתמשך. עצם העובדה שהחוק ממשיך להתנהל במנגנון של הוראת שעה מחייב את הממשלה והכנסת לשוב אליו שוב ושוב, להאריך אותו בצו, ולעמוד בכל פעם מול אותו מתח בין טענות ביטחוניות לבין טענות זכויות אדם ואפליה. עבור דנינו, המנגנון הזה הוא חלק מהבעיה, והוא מבקש לסיים אותו באמצעות חקיקה קבועה. מנגד, דווקא המעבר לחוק קבוע עלול להחריף את הדיון הציבורי והמשפטי, משום שהוא משנה את האופן שבו המדינה מציגה את ההסדר, פחות ככלי זמני ויותר כהסדר קבע.

הדברים של דנינו זוכים לאוזן קשבת במיוחד. הוא מדבר מתוך זירה שבה שאלות של ביטחון אישי, משילות ומתח בין אוכלוסיות הן חלק משגרת היום יום של הנגב. גם מי שלא נכנס לעובי הסעיפים המשפטיים, מבין היטב את נקודת המוצא שממנה הוא מדבר: פחד מפגיעה באזרחים, והטענה שמדובר בכלי שנועד לצמצם סיכונים.