דו''ח הביטוח הלאומי מציב זרקור על באר שבע: כמעט חמישית מהמשפחות בעיר מתחת לקו העוני

דו"ח העוני החדש של הביטוח הלאומי מציג את ישראל של 2024 כמקום שבו העוני נשאר רחב היקף גם כשחלק מהמדדים לא מזנקים. בדרום, התמונה חדה במיוחד כי הפערים לא מתנהלים רק בין מרכז לפריפריה, אלא גם בתוך אותה פריפריה: בין ערים חזקות יחסית לשכונות מוחלשות, בין עיירות פיתוח ליישובים מבוססים, ובין הרשויות היהודיות לבין הרשויות הבדואיות. לפי נתוני הדו"ח, במחוז הדרום תחולת העוני לאחר תשלומי ההעברה והמיסים הישירים עומדת על 22.3% בקרב משפחות, 24.4% בקרב נפשות ו-33.4% בקרב ילדים, נתונים שממקמים את הדרום גבוה מהממוצע הארצי ומחדדים את הרגישות של האזור לכל טלטלה ביוקר המחיה ובתעסוקה.

ברמה הארצית, הביטוח הלאומי מתאר סדר גודל של כ-1.9 עד 2.0 מיליון נפשות שחיו מתחת לקו העוני בשנת 2024, ובהן קרוב ל-0.9 מיליון ילדים וכ-159 אלף אזרחים ותיקים. קו העוני עצמו נקבע לפי ההכנסה החציונית, ובדו"ח נכתב כי בשנת 2024 הוא עמד על 3,547 ש"ח לנפש תקנית, 6,620 ש"ח לאדם יחיד ו-12,625 ש"ח לזוג עם שני ילדים.

בין הערים הגדולות, באר שבע מופיעה עם תחולת עוני של 19.1% בקרב משפחות, נתון שממחיש שגם עיר מטרופולינית של הדרום מתמודדת עם שיעור עוני משמעותי, במיוחד כשהלחץ הכלכלי מורגש בשכונות וביישובים הסמוכים שמסתמכים על שוק התעסוקה האזורי. לצידה בולטת אשדוד עם 20.0% משפחות עניות, ובעיר הזו יש גם משקל גדול למאפייני אוכלוסייה חרדיים, שמופיעים בדו"ח כאחת הקבוצות שבהן שיעורי העוני גבוהים במיוחד.

כשיורדים לרזולוציית יישובים בדרום, מתקבלת מפה מפוצלת. מצד אחד יישובים יהודיים מבוססים יחסית בנגב, כמו מיתר עם 4.3% ועומר עם 5.6% תחולת עוני במשפחות. מצד שני, בעיירות וביישובים יהודיים מוחלשים יותר הנתונים גבוהים בהרבה: אופקים עם 37.5%, ערד עם 34.4%, מצפה רמון עם 31.8%, נתיבות עם 25.0% ודימונה עם 24.3% משפחות עניות. הפער הזה, בתוך אותו מרחב גיאוגרפי, הוא בדיוק מה שהופך את הדרום לשטח שבו שינוי קטן בהכנסות, בשכירות או במחירי מזון ותחבורה מתורגם מהר מאוד לעומס על שירותי הרווחה, מערכת החינוך והיכולת של משפחות לסגור חודש.

במגזר הבדואי בנגב, הדו"ח מציג שיעורים חריגים במיוחד של עוני במשפחות, שמסבירים למה הדיון בדרום אינו יכול להישאר רק ברמת העיר הגדולה. ברהט תחולת העוני במשפחות עומדת על 64.4%, בתל שבע על 57.9%, בחורה על 54.4%, בשגב שלום על 53.7%, בלקיה על 51.6% ובערערה בנגב על 52.9%. גם סעוה מופיעה עם שיעור גבוה מאוד של 61.5% משפחות עניות. המשמעות בשטח ברורה: כשחלק גדול כל כך מהמשפחות מתחילות את החודש מתחת לרף, כל זעזוע כמו עליית מחירי חשמל, דלק או שכר דירה מצמצם עוד יותר את מרחב הנשימה, ומעמיק פערים שכבר קיימים בין יישובים ושכונות.

הנתונים על חלוקה מגזרית מסבירים למה בדרום יש נקודות חיכוך שונות מאלה של המרכז. בדו"ח נכתב כי תחולת העוני בקרב נפשות במשפחות חרדיות מגיעה ל-38.3%, ובקרב ילדים במשפחות חרדיות ל-45.0%. בקרב האוכלוסייה הערבית תחולת העוני בקרב נפשות היא 38.0% ובקרב ילדים 48.2%. לעומת זאת, בקרב יהודים לא חרדים מדובר ב-11.2% בקרב נפשות וב-12.9% בקרב ילדים. בדרום, שבו חיים יחד יישובים יהודיים מגוונים לצד יישובים בדואיים, והיכן שבערים מסוימות יש גם ריכוזים חרדיים או שכונות עם מאפיינים דומים, התמונה המגזרית הופכת לתמונה מקומית שמורגשת בבתי הספר, בקופות החולים, בשוק העבודה וביכולת של משקי בית להתמודד עם הוצאות בלתי צפויות.

הביטוח הלאומי מדגיש בדו"ח שגם מערכת הקצבאות והמיסוי היא לא תוספת שולית, אלא מנגנון שמקטין עוני בהיקף גדול, ושבלעדיו שיעורי העוני היו גבוהים יותר. עבור הדרום, זה תמרור שמחדד שתי שאלות שמלוות את האזור כבר שנים: האם תוספת תעסוקה איכותית ושכר גבוה יותר תגיע גם ליישובים שמחוץ למוקדי ההייטק והצבא, והאם השקעה ממוקדת בילדים ובשירותים חברתיים תצליח לעצור את המעבר של עוני מדור לדור, דווקא במקום שבו שיעורי עוני ילדים גבוהים מהממוצע הארצי.