הסקר שמטלטל את הנגב: רוב התושבים הבדואים איבדו אמון בראשי הרשויות - והפער מהמדינה רק מתרחב

סקר מקיף שנערך לאחרונה בקרב תושבי היישובים הבדואיים בנגב מציג תמונת מצב מדאיגה במיוחד על אודות רמת האמון של הציבור בהנהגה המקומית וביכולת הרשויות לספק ביטחון, שירותים ותכנון בר-קיימא. הנתונים משרטטים מציאות של תסכול גובר, שחיקה ארוכת שנים, וחוסר אמון במערכת השלטונית המקומית לצד ציפייה ברורה להתערבות ממשלתית, יצירת סדר חדש ותוכנית עבודה כוללת שתטפל בשורש הבעיות במקום בהצהרות בלבד.

תושבים תיארו תחושת הפקרה מוחלטת אל מול העלייה בקטלנות, פרוטקשן, אלימות חמולות וארגוני פשיעה. עבור רבים, הביטחון האישי הפך לסוגיה דומיננטית

מבחינת תחושת הביטחון האישי, הסקר מצביע על מצב חמור: רוב מכריע מהמשיבים מגדירים את מצב הירי, הנשק הבלתי חוקי והפשיעה כחמור מאוד. התחושה הזו עולה בקנה אחד עם אירועי השנה האחרונה, שבהם תושבים תיארו תחושת הפקרה מוחלטת אל מול העלייה בקטלנות, פרוטקשן, אלימות חמולות וארגוני פשיעה. עבור רבים, הביטחון האישי הפך לסוגיה דומיננטית יותר מכל החלטה פוליטית או מאבק מגזרי.
גם במישור האזרחי עולה תחושת כישלון מתמשכת. התושבים מציינים מחסור כרוני בתשתיות, מערכת חינוך שאינה מספקת רציפות או איכות, שירותים עירוניים חלשים והיעדר תכנון ארוך טווח שמאפשר צמיחה אמיתית. על אף השקעות ממשלתיות שונות, התפיסה הרווחת היא שהרשויות המקומיות אינן מתפקדות כראוי, אינן מובילות תהליכי פיתוח ואינן מציגות יכולת ניהולית אפקטיבית.

אחד הנתונים הבולטים בסקר מצביע על קריאת תושבים לפעול בשיתוף פעולה עם המדינה ועם גורמים מקצועיים כדי להוביל שינוי. המסר המרכזי הוא שאין עוד אמון מוחלט במנהיגות המקומית הוותיקה, וכי הציבור מחפש כיוון חדש - פחות פוליטי ויותר ביצועי. המסקנה המשתמעת ברורה: התושבים אינם מסתפקים עוד בהצהרות זהות ומאבקי כוח; הם רוצים משילות, אכיפה, פיתוח כלכלי ושלטון מקומי יציב שמצליח לעשות סדר פנימי.
מתוך כך, גם העלייה ברעיונות של מודל פעולה משותף בין המדינה, הגורמים המקצועיים והרשויות נתפסת כצעד מתבקש. הסקר מראה כי קיימת פתיחות בקרב רבים להתייחס ברצינות להצעות מקצועיות חיצוניות, כל עוד הן עוסקות בביטחון, שירותים, תכנון קרקע, חינוך ושיפור איכות החיים. בעיני המשיבים, אלו הנושאים שיכריעו את עתיד הנגב ולא רטוריקה פוליטית.
על רקע פילוחי העומק שהסקר מציג, בולטת מגמה נוספת: תחושת נתק חריפה בין הנהגת היישובים לבין התושבים עצמם. דפוס זה עולה בצורה ברורה ביישובים שבהם תחלופת הנהגה כמעט ואינה קיימת, והציבור חש כי מי שמייצג אותו פועל יותר לשימור כוח מאשר לטיפול בבעיות האמיתיות שעל סדר היום. בחלק מהקהילות קיימת כבר קריאה פנימית גלויה לרענון מנהיגותי.

העובדה שראשי הערים והמועצות הבדואיות לא הוזמנו לכנס החירום שיזם ראש עיריית באר שבע רוביק דנילוביץ׳ בנושא משבר הביטחון בנגב אינה מפתיעה על רקע ממצאי הסקר. שיעורי אי-האמון החריגים כלפי הנהגות מקומיות בחברה הבדואית לצד תחושת נתק עמוק בין התושבים לבין הרשויות  ממחישים עד כמה המערכת הקיימת מתקשה לספק מענה אמיתי למשבר. בתוך מציאות שבה הפשיעה גואה, האזרחים חסרי אמון, וההנהגה המקומית נתפסת כבלתי מתפקדת, קל להבין מדוע יוזמי הכנס ביקשו לקיים דיון אסטרטגי ללא מעורבותם של גורמים שנחשבים על ידי חלק גדול מהציבור כמי שהיו שותפים למחדלים המתמשכים. הכנס בבאר שבע חשף למעשה מראה לא פשוט: הפער בין הנהגת הרשויות הבדואיות לבין כלל מערכת קבלת ההחלטות בנגב מעולם לא היה כה גדול.

העימותים החוזרים בין ראשי מועצות בדואיות לבין השר לביטחון לאומי, איתמר בן־גביר, בכל ביקור שלו בדרום, משתלבים היטב עם נתוני הסקר ומדגישים את עומק הקרע בין הכוונה לייצר שינוי לבין מי שנהנים מהמצב הקיים. בכל פעם שבן־גביר מגיע לאזור במטרה לקדם צעדי אכיפה ולהציג תכניות להגברת המשילות, הוא נתקל בהתנגדות קולנית מצד חלק מראשי הרשויות, כאילו עצם המאמץ להחזיר ביטחון לתושבים מאיים עליהם. דווקא כשאחוזים כה גבוהים מתוך החברה הבדואית מביעים חוסר אמון מוחלט בתפקוד ההנהגות המקומיות, ההתנגדות הזו רק מעצימה את התחושה שהמצוקה בשטח אינה פוגשת הנהגה שמבקשת לפתור אותה אלא להמשיך לנהל משבר. הסקר מלמד שהתושבים רוצים שינוי עמוק; העימותים מלמדים שחלק מראשי המועצות אינם מוכנים לקבל אותו.

הסקר מציב מול המערכת הישראלית תמרור אזהרה ברור: משבר האמון בחברה הבדואית הפך לבעיה לאומית. כל ניסיון לקדם פתרונות נקודתיים ללא מסגרת רחבה, מחייבת ואסטרטגית נדון לכישלון. תושבי הנגב מאותתים לממשלה, לרשויות ולמנהיגות המקומית: העתיד של האזור תלוי ביכולת לשנות כיוון, לשתף פעולה ולבנות תשתית אמיתית לביטחון, לחינוך ולפיתוח כלכלי. בלי מרחב הסכמה ובלי אומץ ליישם תהליכים כואבים המצב רק ימשיך להידרדר.
הנגב עומד היום בצומת קריטית. הסקר הזה אינו רק אוסף מספרים הוא מסמך חברתי שמתריע מפני אובדן אמון עמוק. עכשיו הכדור עובר למקבלי ההחלטות: האם יידעו לשבור את הדפוסים הישנים, או שיעניקו למציאות להמשיך להיסחף ללא שליטה?