זה התחיל בשבת אחת אדומה: הכלניות פתחו את "דרום אדום" והדרום מתמלא שוב

השבת הזאת התחילה אחרת בדרום. עוד לפני שמישהו הספיק להכין קפה. לא כותרות, לא מבצעים, לא עדכוני כבישים. 
פשוט מרבד של כלניות שמישהו צילם ליד שביל עפר, נוצר הרושם המוכר של סוף ינואר בנגב המערבי: "דרום אדום" חוזר, והשטח כבר מדבר.

השנה, הפסטיבל נפרש על פני כחמישה שבועות, החל מ-30 בינואר ועד סוף פברואר, עם שילוב ברור בין טבע פתוח לבין אירועים מסודרים שמנסים לנהל את העומסים בצורה חכמה יותר. 
זה כבר לא רק להגיע ליער ולחפש את הזווית הנכונה לצילום, אלא גם לבחור בין שוק אזורי, פעילות לילדים, צעדה, מרוץ או סיור שמחבר בין נוף לחוויה.

צעדת הכלניות צפויה להתקיים ביום שישי 13 בפברואר בשעות הבוקר עד אחר הצהריים, עם מסלולים קצרים שמתאימים למשפחות וגם למי שמחפש הליכה קצת יותר ארוכה. 
שבוע לאחר מכן, ביום שישי 20 בפברואר, מתוכנן מרוץ הכלניות, עם כמה מקצים, כאלה שמושכים גם רצים מקצועיים וגם חובבים שבאים בשביל החוויה.

שווקים וירידים שמופיעים בלוחות הפרסום לפי ימים ושעות, עגלות קפה שנפתחות מוקדם יותר בבוקר כדי לתפוס את המטיילים לפני העומס, 
עסקים שמארגנים טעימות, אירוח וסדנאות, ומי שמנסה להפוך את סוף השבוע הזה להזדמנות לפרנסה אחרי תקופה לא פשוטה. 
בתוך כל המכלול הזה, יש תחושה שהפסטיבל השנה לא מסתפק בפריחה ככוכבת הראשית, אלא מנסה לבנות סביב הכלניות חוויה אזורית שמחזיקה יום שלם, לפעמים אפילו שניים.

הנגב המערבי לא צריך “אטרקציה” כדי לעבוד, הוא אטרקציה בפני עצמו, אבל מי שמחפש להפוך את הירידה ליום שלם, או לסוף שבוע, מגלה שבשנים האחרונות נבנתה סביב הפריחה שכבה שלמה של חוויות, קולינריה ומיזמי תיירות שמחזיקים אזור שלם על הרגליים.

את הפריחה עצמה הכי נכון לתפוס מוקדם, לפני העומסים, ולזכור שהיא משתנה מיום ליום. יש מי שמגיע רק בשביל המראה, עוצר ליד חניון מסודר, עושה הליכה קצרה וחוזר הביתה, ויש מי שמעדיף להפוך את זה למסלול שמחבר טבע, מורשת, אוכל טוב וטעימה של המקומי. באזור הנגב המערבי זה יכול להיות יום רגוע ב־גן לאומי הבשור - פארק אשכול, עם מדשאות ומים שזורמים ליד הערוץ, או נסיעה קצרה בין נקודות פריחה וחניונים של קרן קימת לישראל, שמשאירה אותך קרוב לכלניות בלי לחפש “שביל סודי” בשטח חקלאי. אם אתה מגיע עם ילדים קטנים, זה בדיוק הסוג של יום שבו הטבע עושה את העבודה ואתה רק צריך לארוז מים וסבלנות.

מי שרוצה לשדרג את הדרום אדום ליום של “טעימה מהאזור” יכול להכניס לתמונה גם חקלאות ותיירות חווייתית. סביב חבל הבשור יש לא מעט מקומות שנולדו מתוך השדות והחממות עצמם, כמו שביל הסלט בתלמי יוסף, אורי תותים במושב ישע שמציע קטיף תותים תלוי, מבוך מרים בניר משה עם חוויה של תבלינים ובשמים, חוות שיח השדה (ערוגות) בשובה שמחברת צמחי מרפא לסיורים וסדנאות, וגם הדינרים בית של חריף במושב פריגן למי שאוהב חריף עם סיפור. אלה מקומות שמבקשים שתגיע לא רק “לעבור”, אלא לעצור, לשמוע, לטעום, ולצאת עם שקית קטנה של תוצרת מקומית במקום עוד תמונה דומה מהטלפון.

החלק שהכי תפס תאוצה השנה הוא הקולינריה הקטנה והמדויקת, זאת שלא משחקת משחקים של “מסעדת יעד” אלא פשוט פוגשת אותך באמצע הטיול. במסגרת “שוק בלב” שמתקיים בערבי חמישי בפברואר, אפשר למצוא בערב אחד או לבחור לילה אחד שממש מתאים לך: ב־מלון ארץ צאלים מכינים ערב טברנה, ב־גאולה בר פותחים דלת לערב קולינרי, ב־עמנואל קפה שמים דגש על אווירה של בית קפה שמרגיש מקומי, וב־אצל דנדן זה ערב שיש בו אופי של “באים כמו שאתם”. מי שמחפש גם אלכוהול מקומי יכול לשלב טעימה ב־מבשלת אייסיס, ומי שרוצה חוויה “בול לטיול” יכול לבחור באירוח ובפינות ישיבה כמו חוות רימון, או קונספט לינה וחוויה בסגנון גלמפינג כמו נוור גלמפינג. היתרון הגדול של הערבים האלה הוא שהם לא דורשים ממך לוותר על הטיול של היום, אלא פשוט נותנים סיבה להישאר עוד שעה, להתיישב, ולתת לדרום לעשות את מה שהוא יודע כשהשמש יורדת.

ואם אתה רוצה להרחיב את “דרום אדום” מעבר לנגב המערבי הקלאסי, יש גם תיירות ותרבות דרומית רחבה יותר שמוסיפה רובד אנושי לסיפור. במרחב הבדואי, למשל, יש יוזמות אירוח שמציעות מפגש, אוכל מסורתי וסדנאות, כמו הבדואית - אירוח בדואי, ויש גם ניסיונות בשנים האחרונות לבנות נקודות מורשת ותרבות כמו בית מורשת בדואי ברהט. מי שמגיע כמשפחה דתית או חרדית, או פשוט רוצה תכנון נוח יותר, צריך לזכור שחלק מהפעילויות באזור מאפשרות סינון לפי כשרות, אבל בפועל תמיד כדאי לוודא מול המקום עצמו לפני שיוצאים, במיוחד בסופי שבוע העמוסים.

דבר אחד כן חייב להיאמר ביושר, גם כשכותבים את זה בהכי “מפרגן” שיש: הדרום אדום הוא חגיגה, אבל הוא מתקיים במרחב חי, עם חקלאות פעילה ומציאות ביטחונית שיכולה להשתנות. לכן, גם כשכולם רוצים רק שקט וכלניות, הדבר הנכון הוא לתכנן חכם, להעדיף אתרים מוסדרים, לא להיכנס לשדות, ולהתעדכן לפני יציאה אם יש מגבלות באזור או שינויי נגישות. מי שיקפיד על זה יקבל את החוויה במלואה, וגם ישאיר אותה יפה למי שיבוא אחריו בשבת הבאה.

גם היערות והחניונים מצטרפים לתמונה עם פעילויות קצרות למשפחות, לרוב סביב שעות הבוקר והצהריים. 
זה סוג של אירוע קטן בתוך הטבע, כזה שנותן סיבה לעצור ולא רק לחלוף בדרך לשדה הבא. 
כללי ההתנהגות הבסיסיים של העונה, כאלה שנשמעים מובנים מאליהם עד שרואים מה קורה בשטח: 
לא קוטפים, לא יורדים לשדות ברכב, לא נוגעים בפריחה כדי "לסדר תמונה", ושומרים על השבילים כדי שהאדום הזה יישאר גם אחרי שהסטורי נעלם.

בתוך הגל הזה יש משהו שמזכיר למה "דרום אדום" הוא לא רק פסטיבל, אלא סימן עונתי. אחרי חורף שמתחיל לפעמים באיחור, אחרי שבועות של עננות ועייפות, יש רגע אחד שבו הטבע מחזיר תשובה פשוטה. 
זו השבת הזאת. שבת שבה אנשים קמו מוקדם, נסעו דרומה, עמדו מול מרבד אדום גדול ונשמו רגע. לא בגלל סיסמה ולא בגלל קמפיין, אלא כי יש דברים שנשארים חזקים בדיוק בגלל שהם חוזרים כל שנה באותו צבע.