שני בתי מקדש חרבו באותו יום: מה אנחנו צריכים לתקן לפני תשעה באב?

דברי תורה מפי הרב יגאל שריקי לפני תשעה באב.

יש שאלה שמנקרת בראש ובלב של כל יהודי, מימי רבי שמעון בר יוחאי זצוק״ל, דרך הרמב״ם והאר״י הקדוש ועד ימינו אנו: מתי נזכה כבר לגאולה השלמה ולבניין בית המקדש?

בתקופה הזאת של חודש אב אנחנו אבלים וחפויי ראש על האובדן הגדול של בית המקדש הראשון ובית המקדש השני. שניהם חרבו באותו היום, תשעה באב. מבחינה אנושית וסטטיסטית הדבר כמעט לא מתקבל על הדעת: שני מקומות קדושים כל כך, שנחרבו באותו תאריך, בהפרש של מאות שנים.

אבל אצל עם ישראל אין מקריות. יש מסר. יש קריאה. יש תיקון שעלינו להבין.

ירמיהו הנביא והחורבן הראשון

לפני חורבן בית המקדש הראשון, ירמיהו הנביא היה מזהיר את העם פעם אחר פעם. הוא היה מתנבא ומבקש מהם לחזור בתשובה, כי אם לא יעשו זאת, בית המקדש ייחרב.

אבל העם לא האמין לו.

צריך להבין: זו הייתה תקופה מבורכת מאוד מבחינה כלכלית ומדינית. מבחוץ הכול נראה חזק, יציב ומצליח. לכן נבואותיו של ירמיהו לא התקבלו אפילו בדמיון. אנשים לא הבינו איך ייתכן שמציאות כל כך יציבה תתהפך.

וזו הייתה הטעות הגדולה. כל השפע הגיע בזכות בית המקדש והשראת השכינה. כאשר ה' יתברך משרה את שכינתו, יש ברכה, יש הגנה ויש קיום. אבל אם השכינה מסתלקת, אין ברכה ואין הגנה.

וכך אכן היה. נבואתו של ירמיהו התגשמה במלואה. נבוכדנצר מלך בבל החריב את בית המקדש, אך אפילו הוא הבין שיש כאן נביא קדוש. לכן ציווה את נבוזראדן, הרוצח הגדול, שלא להתעסק עם ירמיהו הנביא ולא לפגוע בו.

הסימנים לפני חורבן הבית השני

בימי בית המקדש השני כבר לא היו נביאים, אבל היו תלמידי חכמים עצומים. וגם אז היו סימנים רבים שהבית עומד להיחרב.

הגמרא במסכת יומא מספרת שארבעים שנה לפני חורבן בית המקדש השני, דלתות ההיכל היו נפתחות מעצמן בלילה. זה היה דבר שעורר פחד גדול ורעש גדול.

עד שעמד רבן יוחנן בן זכאי, גדול הדור, וצעק בצער עצום:

״היכל, היכל, מפני מה את מבעית עצמך? יודע אני בך שסופך עתיד ליחרב, וכבר נתנבא עליך הנביא זכריה בן עדו: פתח לבנון דלתיך ותאכל אש בארזיך״.

וכל זה על מה?

על שנאת חינם.

אם החורבן בא בגלל שנאת חינם, התיקון מוכרח להיות אהבת חינם. כדי להביא את הגאולה, אנחנו חייבים לתקן את היחס בין אדם לחברו, להרבות אהבה, לכבד, למחול, לוותר, להפסיק לחפש חסרונות באחרים, ולראות יותר את הטוב שבכל יהודי.

עשרה ניסים שנעשו בבית המקדש

הגמרא במסכת יומא מביאה עשרה ניסים שנעשו בבית המקדש. אלה ניסים יומיומיים שהראו את חיבתו הגדולה של ה' יתברך לבניו האהובים.

הנס הראשון: לא הפילה אישה מריח בשר הקודש. אישה בהיריון שמריחה אוכל ומתאווה אליו עלולה להינזק אם אינה מקבלת ממנו, ואף העובר עלול להיפגע. ובכל זאת, למרות הריח החזק והטוב של בשר הקודש שהיה מתפשט באזור, שום אישה ושום עובר לא נפגעו.

הנס השני: לא הסריח בשר הקודש מעולם. הבשר היה נשאר טרי יום שלם, ובקורבנות מסוימים אפילו יומיים, אף שלא היו תנאי קירור וטמפרטורה כמו בימינו.

הנס השלישי: לא נראה זבוב בבית המטבחיים. בדרך הטבע, זבובים נמשכים לדם ולבשר, אבל בבית המקדש לא נראה זבוב.

הנס הרביעי: לא אירע קרי לכהן גדול ביום הכיפורים.
הנס החמישי: לא נמצא פסול בעומר, בשתי הלחם ובלחם הפנים.

הנס השישי: עומדים צפופים ומשתחווים רווחים. בבית המקדש היו עומדים המוני יהודים בצפיפות גדולה, אבל כאשר היו משתחווים, המקום היה מתרחב ונעשה להם רווח. זו ברכה על טבעית של מקום שמכיל מיליוני יהודים.

הנס השביעי: לא הזיק נחש ועקרב בירושלים מעולם.

הנס השמיני: לא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים. רש״י מסביר שהייתה ברכה בפרנסה, ואדם לא היה צריך לעזוב לעיר אחרת כדי להתפרנס.

הנס התשיעי: לא כיבו הגשמים את אש עצי המערכה. אף שהאש הייתה תחת כיפת השמים, הגשמים לא כיבו אותה.

הנס העשירי: עשן המערכה היה עולה ישר כלפי מעלה. אפילו אם כל הרוחות שבעולם היו נושבות בו, לא היו מזיזות אותו ממקומו. העשן היה עולה בצורה ישרה ומופתית, כמו חוט המקשר בינינו לבין ה' יתברך.

הגמרא מוסיפה עוד שני ניסים השייכים למקדש עצמו, מפני ששניים מתוך עשרת הניסים נוגעים לירושלים.

הנס האחד: שברי כלי חרס, מוראה ונוצה, דישון מזבח הפנימי ודישון המנורה, היו נבלעים במקומם. כלומר, אדמת המקדש הייתה בולעת את פסולת הקדשים שהייתה מושלכת עליה.

הנס השני: רבי יהושע בן לוי מביא שלחם הפנים היה נשאר חם שבוע שלם.

אלה רק חלק קטן מן הניסים הגדולים והיומיומיים שהיו בבית המקדש, ניסים שהראו עד כמה ה' יתברך אוהב את עם ישראל ועד כמה השראת השכינה הייתה גלויה.

סיפור קמצא ובר קמצא
הגמרא במסכת גיטין מביאה את סיפור קמצא ובר קמצא, שממחיש איך שנאה בין יהודים יכולה להביא לחורבן ולהרס של העם ושל בית המקדש השני.

מספרת הגמרא על אדם עשיר שערך סעודה מפוארת בביתו. הוא שלח את עבדיו להזמין את מכובדי העיר. אחד השליחים טעה בכתובת, ובמקום להזמין את קמצא, הזמין את בר קמצא. השליח לא ידע עד כמה הטעות הקטנה הזאת תהיה קריטית.

אותו עשיר, כטוב ליבו ביין, הסתובב בין האורחים המכובדים. לפתע הוא ראה את בר קמצא, השונא הגדול שלו, יושב בסעודה, נהנה מן הבשר והיין המשובחים.

המארח התפרץ עליו לעיני כולם וצעק: מה אתה עושה בסעודה שלי? קום וצא.

בר קמצא נבוך מאוד. הוא הגיע מפני שחשב שהמארח רוצה להתפייס איתו. הוא התחנן בלחש ואמר: אני אשלם על מה שאכלתי, רק תניח לי להישאר ואל תבייש אותי.

אבל המארח המשיך לצעוק עליו שייצא מיד.

המצב נעשה מביך מאוד. כולם ראו את הסיטואציה. אפילו התזמורת הפסיקה לנגן.

בר קמצא התחנן שוב, ואפילו הציע לשלם את כל הוצאות הסעודה המפוארת, רק שלא יביישו אותו לעיני כולם. אבל העשיר, שליבו היה כקרח, זרק אותו בבושת פנים לעיני כל האורחים.

בר קמצא הפגוע לקח את כל הכאב, הבושה והכעס, והפנה אותם כלפי חכמי ישראל שהיו בסעודה ולא מיחו על עלבונו. מתוך הפגיעה הזאת החליט לפנות לרומאים בטענה שהיהודים בוגדים בממלכת רומי.

עד כדי כך יכולה בושה אחת להפוך לאש גדולה.

כיצד התגלגל החורבן

בר קמצא ראה שהקיסר אינו משתכנע מיד. לכן אמר לו: שלח להם קורבן ותראה שהם לא יקריבו אותו.

צריך לדעת שגויים רבים היו שולחים קורבנות לה' יתברך לירושלים, גם בבית ראשון וגם בבית שני, כאות תודה וכביטוי של כבוד.

כך מצאנו גם בסיפור חזקיהו המלך. בזכות תפילותיו בבית המקדש, ניצח חזקיהו את סנחריב, שהיה מלך עצום באותם ימים, בלי להניף חרב כלל. צבא סנחריב הוכה בדרך נס.

העמים שישבו סביב ירושלים, גם אם לא היו חלק מן המלחמה, פחדו מאוד מסנחריב. מלך שמגיע לאזור עם מיליוני חיילים הוא סכנה קיומית לכולם. לכן כאשר צבא סנחריב נפל בדרך נס, עמים מסביב, כמו מדיין, עיפה, קדר ונביות, הביאו קורבנות לבית המקדש ומתנות לחזקיהו המלך על הנס שגם הם ניצלו.

נחזור לסיפור בר קמצא.

בר קמצא שכנע את קיסר רומא לשלוח קורבן לבית המקדש. בדרך, מתוך היכרותו עם דיני היהדות, הוא הטיל מום בקורבן בעין. וכידוע, קורבן שיש בו מום אסור להקריב על המזבח.

כאשר הקיסר שמע שהיהודים לא הקריבו את קורבנו, הוא ראה בכך מרד. בעקבות כך עלה קיסר רומי עם חיילותיו לירושלים והחל מצור על העיר.

וכך, בגלל שנאת חינם, בגלל בושה שלא נמנעה, בגלל שתיקה במקום שבו היה צריך למחות, התחיל להתגלגל חורבן נורא.

התיקון שלנו

לפני תשעה באב, אנחנו לא רק מתאבלים על מה שהיה. אנחנו נשאלים מה אנחנו עושים כדי לתקן.

אם בית המקדש חרב בגלל שנאת חינם, הוא ייבנה בזכות אהבת חינם. לא אהבה של סיסמאות, אלא אהבה אמיתית: לא לבייש יהודי, לא לשמוח בכישלונו, לא להפיץ עליו רע, לא לשתוק כאשר פוגעים בו, לא להפוך מחלוקת אישית לאש שמכלה הכול.

כל יהודי צריך לשאול את עצמו: את מי אני יכול לפייס? למי אני יכול למחול? את מי אני יכול לדון לכף זכות? איפה אני יכול לעצור מילה קשה לפני שהיא יוצאת מהפה? איפה אני יכול להרבות שלום במקום עוד אש?

בית המקדש היה מקום של ניסים, קדושה, השראת שכינה וחיבור גלוי בין עם ישראל לאביהם שבשמים. אם אנחנו רוצים לזכות לראות אותו נבנה מחדש, עלינו להתחיל לבנות בתוכנו את הכלים לגאולה: אהבה, ענווה, שלום, רחמים וכבוד לכל יהודי.

יהי רצון שנזכה להפוך את ימי האבל לימים של שמחה, את הבכי לגאולה, ואת תשעה באב ליום של בניין בית המקדש במהרה בימינו.

שנזכה להרבות אהבת חינם בעם ישראל, לראות את מעלת חברינו ולא את חסרונם, ולזכות לגאולה שלמה ברחמים.

אמן.