אם האדם לא מתקן את העולם - יתוש קדם לו: המסר החד של פרשת תזריע מצורע

ביאור לפרשת השבוע - הרב יגאל שריקי

פרשת תזריע מצורע - ראש חודש אייר

״אישה כי תזריע וילדה זכר״.

ראשית אני רוצה לברך את כל המצפים לישועה, שכל המייחלים להיפקד בילדים יזכו בעזרת ה׳ במהרה לחבוק בן או בת משלהם, ודברי התורה יהיו לישועתם ולהצלחת כלל ישראל במהרה, אמן.

בפרשה הזו אני רוצה לעצור על יסוד גדול מאוד - מהי בכלל תכלית האדם בעולם.

פילוסופים וחוקרים ישבו לחקירה מעמיקה. הם ראו שיש בעולם אין ספור סוגים של נבראים, וכל אחד שונה מחברו בגודל, בצורה, בצבע ובתכונות. הם חיפשו להבין מה התועלת של כל בריאה ובריאה, ומה כל אחד מביא לעולם. לאחר עמל רב הגיעו למסקנה שלכל דבר שה׳ ברא יש תועלת - יש בריות שנועדו לאכילה, יש לרפואה, יש לצרכים שונים - ואין דבר שנברא לבטלה. כמו שאמרו חז״ל במסכת שבת בשם רב: ״כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו, לא ברא דבר אחד לבטלה״.

אבל אז קם אחד מהם ושאל שאלה קשה: אם מצאנו תועלת לכל בריאה, מה עם האדם? האם בכלל יש לעולם צורך בו?

הם בדקו וראו שלא רק שהאדם לכאורה אינו מועיל - אלא לעיתים הוא מזיק ומקלקל. הוא כורת עצים, שוחט בעלי חיים, משתמש בכל מה שסביבו לצורך עצמו ולהנאתו. לכאורה, העולם היה יכול להתקיים גם בלעדיו.

המסקנה שלהם אולי נראית הגיונית, אבל אנחנו איננו זקוקים לחכמתם כדי לדעת את האמת. אנחנו יודעים זאת מתורתנו הקדושה: העולם נברא בשביל התורה ובשביל ישראל. הקב״ה ברא את כל העולם הזה בשביל האדם - כדי שיעבוד אותו יתברך, יקיים תורה ומצוות, ועל ידי כך יזכה לחיי העולם הבא.

אם כן, האדם איננו מקלקל אלא מתקן. כשהוא מברך, כשהוא מפריש תרומות ומעשרות, כשהוא משתמש בעולם על פי רצון ה׳ - הוא מעלה, מקדש ומתקן.

האדם - בחיר הבריאה

האדם הוא בחיר הבריאה, והכול נברא בשבילו, למענו ולשימושו. לכן בכל דבר שהאדם משתמש בו לתועלתו על פי התורה - זה עצמו תיקונו של אותו נברא, כי כל עניין בריאתו הוא לשמש את האדם בעבודת ה׳.

לא לחינם חכמים תיקנו לנו לברך לפני אכילה, לפני הנאה ולפני פעולות שונות. בכל ברכה אנחנו מודים לה׳ יתברך על יצירתו המושלמת, ובאותו רגע גם מעלים את הדבר שעליו בירכנו. הפרי, המאכל, הריח, ההנאה - כולם מתעלים על ידי הברכה ומגיעים לשלמות ייעודם.

וזהו שכתוב: ״אתה קדמת למעשה בראשית״. אם עסקת בתורה ובמצוות - אומרים לך: אתה קדמת, בשבילך נברא העולם. אבל אם אינך עוסק בתורה ובמצוות - אומרים לך: ״יתוש קדמך״. אפילו היתוש הקטן, שחי זמן קצר, קדם לך ונברא לפניך.

המסר כאן חד מאוד: האדם איננו גדול מצד עצם קיומו, אלא מצד מה שהוא עושה עם חייו. אם הוא חי חיי תורה, מצוות, ברכה ותיקון - העולם כולו מצדיק את בריאתו. ואם לא - הוא מחמיץ את התכלית שלשמה נשלח.

ימי העומר - ימים של עלייה ותיקון

אנחנו נמצאים בתקופה קדושה מאוד - ספירת העומר. זו תקופה שמעלתה גבוהה ונשגבה מבחינה רוחנית. התורה מצווה אותנו לספור שבעה שבועות, יום אחר יום, במשך 49 ימים, עד שמגיעים לחג מתן תורה - חג השבועות.

אלו ימים של הכנה, ימים של ניקוי הלב, ימים של בנייה פנימית. אבל דווקא בימים הקדושים הללו אירע אחד האסונות הרוחניים הגדולים ביותר - פטירתם של 24 אלף תלמידי רבי עקיבא.

זהו צער גדול ועצום. אבדו מן העולם תלמידי חכמים עצומים, והעולם נעשה חשוך מבחינה רוחנית בגלל חסרון התורה הגדול. לכן אנחנו נוהגים בימים הללו מנהגי אבלות - לא עורכים שמחות, לא מסתפרים, וכל זה כדי לבטא את הצער על אותם גדולים שנאבדו.

רבי עקיבא - תחילת הדרך לא קובעת את הסוף

אני רוצה לומר כאן הקדמה חשובה מאוד לקוראיי היקרים: התנא שממנו נבעה התורה כולה לעם ישראל הוא רבי עקיבא. הגמרא אומרת: ״והכול אליבא דרבי עקיבא״.

רבי עקיבא שימש חכמים עצומים ושאב מהם תורה בפשט ובסוד. אבל צריך לזכור מאיפה הוא התחיל - הוא היה איש פשוט, רועה צאן, עם הארץ שלא ידע לקרוא ולכתוב. ורק בגיל 40 התחיל למעשה את הדרך שלו, כמו ילד שנכנס לכיתה א׳.

מכאן אני מבקש שכל אחד ייקח מוסר השכל: גם אם אתה מרגיש שאיחרת את הרכבת, גם אם אתה אומר לעצמך ״אני כבר מבוגר״, אל תוותר לעולם. חלילה. כמו שרבי עקיבא הצליח, גם אתה יכול. ואם אתה קורא עכשיו את השורות הללו, תזכור שבהתחלה רבי עקיבא אפילו את זה לא ידע לעשות.

עם כוח רצון אדיר, ועם דחיפה עצומה מאשתו הצדקת רחל, הוא התעלה ושקד על התורה עד כדי כך שהרבנים שלימדו אותו, רבי אליעזר בן הורקנוס ורבי יהושע בן חנניה, קראו לו ״תלמיד חבר״ - מצד אחד תלמיד, ומצד שני חבר, ששווה להם בגדולתו ובחוכמתו.

רבי עקיבא, מאדם שלא ידע אפילו צורת אות א׳, הגיע להעמיד 24 אלף תלמידים. זה מספר עצום. אלו היו כמו הילדים שלו.

מתוך השבר - לבנות מחדש

ואז, בימי העומר, כולם נפטרו במגפה קשה. זהו אסון קשה ונורא. 24 אלף תלמידים, עולם של תורה, חרב מול העיניים.

אבל כאן מתגלה הגדלות האמיתית של רבי עקיבא. הוא גייס את כל כוחות הנפש שנותרו בו. הוא לא נשבר עד הסוף. הוא לא אמר ״זהו, נגמר״. הוא קם מתוך האבל, הלך לדרום, וחיפש תלמידים חדשים כדי שחס ושלום לא תשתכח תורה מישראל.

והוא מצא חמישה תלמידים, שמהם האירה התורה את העולם כולו. את חמשת התלמידים הללו כולנו מכירים:
רבי מאיר בעל הנס, רבי יהודה בר אילעי, רבי יוסי בן חלפתא, רבי אלעזר בן שמוע, ומורנו ורבנו בוצינא קדישא רבי שמעון בר יוחאי.

תחשבו על זה: לפעמים אדם מאבד עולם שלם, ודווקא מתוך החורבן הזה הוא בונה את הנצח. כך היה אצל רבי עקיבא.

המסר שלנו לפרשה

בפרשת תזריע מצורע ובימי העומר אני מבקש שנזכור שני דברים.

הראשון - האדם לא נברא סתם. הוא לא עוד יצור בתוך המערכת. הוא לב הבריאה, אבל רק כאשר הוא חי חיי תורה, מצוות, ברכה, תיקון והודיה לה׳.

השני - גם אם יש נפילות, גם אם יש אובדן, גם אם נדמה שחשוך - יהודי לא מרים ידיים. ממשיכים. בונים. מתקנים. זורעים מחדש. זו הדרך של התורה, וזו הדרך של עם ישראל.

שבת שלום, חודש מבורך ומוצלח לעם ישראל.
לעילוי נשמת כל חללי מערכות ישראל שהקריבו את גופם ונפשם למען עם ישראל, הי״ד.