מצחיק, שיכור וכואב: ההצגה שמחזירה את פצע העלייה לבמה בבאר שבע

יש הצגות שמבקשות מהקהל לשבת בשקט, לשמור מרחק ולהביט בבמה. "באר-שבסקיה" עושה בדיוק את ההפך. היא מזמינה את הצופים להיכנס לפאב-מסעדה רוסי, להרגיש חלק מהחגיגה, לשמוע מוזיקה חיה, לאכול, לשתות, לצחוק, ורק אז להבין שמתחת לשולחן העמוס ובין כוסית וודקה אחת לשנייה מסתתר סיפור עמוק על הגירה, בושה, שייכות וזהות.

המחזה, שכתבה וביימה ירדן גלבוע, מתחיל כמופע קברט קליל ממיטב הפולקלור של "אמא רוסיה". ארבעה שחקנים, בני הדור הראשון והשני לעלייה מברית המועצות לשעבר, מנסים להתפרנס באמצעות שירים, ריקודים ומופע בידור צבעוני בפאב רוסי בשעת לילה מאוחרת.

אבל ככל שהערב מתקדם, החיוכים מתחילים להיסדק.

היחסים בין חברי הלהקה מגיעים לנקודת רתיחה, הזיכרונות עולים אל פני השטח, ומה שנראה בתחילה כמו חגיגה מזרח-אירופאית פרועה הופך למסע מצחיק, חשוף ולעיתים מטלטל אל תוך פצעי העלייה והמחיר ששילמו מי שניסו להיות ישראלים בכל מחיר.

לא הצגה על "רוסים", אלא על הרצון להשתייך

ההישג הגדול של "באר-שבסקיה" הוא שהיא אינה מסתפקת בנוסטלגיה, במבטא או בבדיחות מוכרות על וודקה, סלט תפוחי אדמה ומוזיקה רוסית.

גלבוע משתמשת בכל אלה כשער כניסה אל שאלה הרבה יותר רחבה: כמה אדם מוכן להסתיר מעצמו כדי להתקבל במקום חדש?

ההצגה עוסקת בבני דור ה-1.5, ילדים שנולדו בברית המועצות לשעבר אך גדלו והתבגרו בישראל. הם למדו עברית, אימצו את התרבות המקומית, שירתו בצבא וניסו להיות "הכי ישראלים", אך ברגעים מסוימים גילו שהשם, המבטא או הזיכרונות המשפחתיים עדיין מסמנים אותם כאחרים.

הטקסטים מבוססים גם על חוויותיהם האישיות של השחקנים, והבחירה הזו מעניקה להצגה אמת שקשה לזייף. הסיפורים אינם נשמעים כמו הרצאה על קליטת עלייה, אלא כמו זיכרונות שאנשים נשאו במשך שנים ורק עכשיו העזו להניח על הבמה.

החגיגה הופכת בהדרגה לווידוי

על הבמה מופיעים לנה פרייפלד או טטיאנה מחלינובסקי, ולצדן ולדיסלב פסחוביץ', יורי קזנצב ויאן קוגן.

כל אחד מהם מביא לבמה נוכחות אחרת. פעם מדובר באנרגיה של להקה שמנסה להחזיק את הערב בחיים, ופעם ברגע אישי שבו אחד המשתתפים כבר אינו מסוגל להמשיך להסתתר מאחורי השיר או הבדיחה.

לנה פרייפלד מביאה לבמה שילוב מרשים של יכולת תנועה, נוכחות דרמטית ושבריריות. טטיאנה מחלינובסקי, המופיעה עמה לסירוגין, נושאת איתה סיפור חיים שבו הרצון להיות חלק מהישראליות מתנגש שוב ושוב עם המבטא ועם הדרך שבה החברה מביטה בה.

ולדיסלב פסחוביץ' מקרין עוצמה, כאב והומור, בעיקר ברגעים שבהם הזיכרון של הילד שנעקר מחייו הישנים מתנגש בגבר שמצהיר כיום כי ישראל היא ביתו.

יורי קזנצב מעניק למופע חום, מוזיקליות והומור, אבל גם תחושה של אדם שהצליח לשרוד את הקושי באמצעות דמיון ומוזיקה.

יאן קוגן, שגם כתב את המוזיקה להצגה, הוא אחד הכוחות המרכזיים של הערב. הסיפור האישי שלו, על אדם שניסה במשך שנים להתרחק מהשפה ומהתרבות הרוסית עד ששב אליהן באמצעות היצירה, נמצא בלב המחזה. המוזיקה החיה אינה קישוט, אלא חלק בלתי נפרד מהעלילה ומהמסע הרגשי של הדמויות.

באר שבע היא חלק מהסיפור

שם ההצגה אינו מקרי. "באר-שבסקיה" מחברת בין באר שבע לבין הצליל הרוסי שמלווה את ההגירה, ומעניקה לעיר תפקיד מרכזי בסיפור.

אחד המשפטים שמופיעים בהצגה מתאר את העלייה לבאר שבע כעלייה אל "המקום הכי נמוך בעולם, שעה נסיעה מים המלח". זו אמירה מצחיקה ועוקצנית, אך מאחוריה מסתתרת חווייתם של עולים רבים שנשלחו בשנות ה-90 לערים רחוקות מהמרכז ונדרשו להתחיל בהן מחדש.

דווקא משום כך, הבחירה להעלות את היצירה בתיאטרון באר שבע מרגישה טבעית ומדויקת. העיר עצמה היא אחת הדוגמאות הבולטות להשפעה של העלייה מברית המועצות לשעבר על התרבות, האקדמיה, הרפואה והמרחב הציבורי בדרום.

ההצגה אינה מספרת רק את סיפורם של ארבעה שחקנים. היא מספרת גם את סיפורה של באר שבע, עיר שקלטה משפחות רבות והפכה עבורן ממקום זר לבית.

הקהל אינו רק צופה מהצד

עיצוב התפאורה והתלבושות של סבטלנה ברגר הופך את החלל לפאב-מסעדה רוסי חי ונושם. האוכל, האלכוהול, השולחנות ורחבת הריקודים מטשטשים את הגבול שבין הבמה לקהל.

במהלך המופע מותר ואף מומלץ לאכול ולשתות, עם תפריט יינות וטאפסים של טינטו טאפס בר בעלות נפרדת. הבחירה הזו אינה גימיק בלבד. היא גורמת לצופים להרגיש שהם הגיעו למסיבה משפחתית אמיתית, כזו שמתחילה בצחוק, ממשיכה בשירים ומסתיימת לא פעם בזיכרונות, ויכוחים ודמעות.

עיצוב התנועה של עמית זמיר, הריקודים הסלוניים בהדרכת אילן זכרוב והתאורה של אמיר קסטרו מחזקים את המעבר המתמשך בין קברט נוצץ לבין וידוי חשוף.

הרגעים הקלילים אינם מבטלים את הכאב, והרגעים הכואבים אינם הופכים את ההצגה לכבדה. להפך, הם מתקיימים זה לצד זה, בדיוק כפי שהם מתקיימים בזיכרון המשפחתי של עולים רבים.

צוחקים, ואז מבינים מדוע זה כואב

"באר-שבסקיה" מצליחה במקום שבו הצגות רבות על זהות והגירה נכשלות. היא אינה מטיפה, אינה מאשימה את הקהל ואינה הופכת את הדמויות לקורבנות חד ממדיים.

היא מאפשרת להן להיות מצחיקות, גאות, כועסות, מבולבלות, וולגריות, עדינות ופגיעות.

הקהל יכול לצחוק מהסיטואציות, ליהנות מהמוזיקה ומהאווירה, ובאותו הזמן להבין את המחיר הנפשי ששילמו ילדים שנדרשו לתרגם מסמכים להוריהם, להסתיר את המבטא או להרחיק מעצמם את התרבות שבה גדלו.

זהו גם סיפור על ישראליות. על מדינה שמבקשת מעולים להשתלב, אך לא תמיד יודעת לקבל את כל החלקים שמהם הם מורכבים.

תיאטרון שהוא גם מסיבה וגם טיפול בפצע

ההצגה נמשכת כשעה וחצי ללא הפסקה, אך היא מרגישה כמו ערב שלם שעובר במסלול רגשי צפוף. מתחילים בתחושה שהגענו למסיבה רוסית צבעונית, ומסיימים עם מחשבות על זהות, הורים, שפה והדברים שאנשים משאירים מאחור כשהם עוברים לארץ חדשה.

ירדן גלבוע יצרה מופע נדיב, אנושי ומלא חיים. היא אינה מנסה להעניק פתרון לפצע ההגירה, אלא מאפשרת לשחקנים ולצופים להביט בו יחד, בלי להתבייש ובלי להסתיר.

"באר-שבסקיה" היא הצגה מצחיקה מאוד, אבל הצחוק שלה אינו ריק. הוא מגיע ממקום מוכר וכואב, ומהיכולת להביט לאחור ולומר: עברנו דרך קשה, ניסינו להסתיר חלקים מעצמנו, אבל עכשיו מותר לנו לחגוג אותם.

זו הצגה שכדאי לראות לא רק לדוברי רוסית או לבני משפחות עולים. היא מיועדת לכל מי שהרגיש אי פעם שהוא צריך להשתנות כדי להשתייך.