השקט שמאחורי הערך: האדם שאינו צריך להוכיח את עצמו
תשים מספר מטבעות בצנצנת, תשמע רעש. תשים שטר של 200 ₪ , לא תשמע כלום. בנאדם היודע את ערכו , אינו עושה רעש.
מבחן פשוט מאוד שאפשר לעשות עם כסף. מכניסים לצנצנת כמה מטבעות, והיא מיד מתחילה לצלצל. מכניסים לתוכה שטר של 200 שקלים, והיא כמעט אינה משמיעה קול. הצליל אינו מעיד על הערך. לפעמים הוא אפילו מסתיר את ההפך. ככל שהדבר יקר יותר, כך הוא זקוק פחות לרעש כדי להוכיח את עצמו.
והנה אחת המלכודות הגדולות של חיינו. אנחנו עלולים להתחיל למדוד את עצמנו לפי עוצמת ההכרה שאנחנו מקבלים, במקום לפי הערך שאנחנו באמת יוצרים. אדם מספר כמה עשה, כמה הצליח, כמה אנשים מכירים אותו, מי התקשר אליו, היכן היה ומה אמרו עליו. אבל השאלה החשובה באמת היא אחרת. אם ייקחו ממנו לרגע את הקהל, את המחמאות, את ה"לייקים" ואת האפשרות לספר, מה יישאר?
כאן היהדות מציעה לנו מבחן כמעט מהפכני. אל תמדוד את האדם לפי עוצמת הקול שלו, מדוד אותו לפי איכות מעשיו.
שמעון בנו אמר בפרקי אבות. "ו לא המדרש הוא העיקר, אלא המעשה. וכל המרבה דברים, מביא חטא " (אבות) והרמב"ם, בפירושו למשנה, מסביר שהמדרש חשוב. אבל תכליתו היא להביא את האדם לידי מעשה. זהו רעיון עמוק בהרבה מהאמירה "תהיה צנוע". המעשה הוא המטבע האמיתי של האדם. הדיבור הוא רק האריזה.
הרמב"ם אף מציב אמת מידה מעשית להתנהגות האדם הראוי. בהלכות דעות, הוא כותב שתלמיד חכם " לא יהא צועק וצווח בשעת דבורו... אלא דבורו בנחת עם כל הבריות ", ואם הוא רואה שדבריו אינם מועילים ונשמעים "אומר ואם לאו שותק". אבל כאן מגיע חידוש חשוב. שתיקה איננה המטרה. היא רק תוצאה של ביטחון פנימי. אדם שמכיר את ערכו אינו חייב לנצח בכל ויכוח, אינו חייב לתקן כל אדם, אינו חייב להגיב לכל ביקורת ואינו חייב לספר לעולם שהוא צודק. הוא יודע שערכו אינו תלוי במחיאות הכפיים של הרגע.
במסכת תענית מסופר על רבי אלעזר בן רבי שמעון, שחזר מבית מדרשו כשהוא שמח וגאה על שלמד תורה הרבה. בדרך פגש אדם שהיה מכוער ביותר. אותו אדם בירך אותו לשלום, אך רבי אלעזר לא השיב ואף פגע בו. האיש השיב לו במשפט חד. "לך ואמור לאומן שעשאני: כמה מכוער כלי זה שעשית." רבי אלעזר הבין מיד שחטא, ירד מעל חמורו וביקש ממנו סליחה. יש כאן נקודה עמוקה לענייננו. רבי אלעזר היה גדול בתורה, אך באותו רגע הרגיש צורך להראות את גדולתו על חשבון אדם אחר. וזה ההבדל בין ערך אמיתי לבין הצורך להוכיח ערך. אדם שבטוח בערכו אינו זקוק להקטין אחרים כדי להרגיש גדול, אינו חייב לנצח בכל ויכוח ואינו צריך שכל העולם יידע כמה הוא שווה. הערך שלו קיים גם כשהוא שותק. וזוהי בדיוק הצנצנת שלנו. המטבעות מצלצלים כדי שנבחין בהם. השטר אינו צריך להשמיע קול כדי להיות בעל ערך. וזו בדיוק נקודת המבחן שלנו. לא מה אנחנו מספרים על עצמנו. אלא מה אנחנו עושים כאשר אין מי שימחא כפיים.
אז איך הופכים את הרעיון להרגל?
לפני שאנחנו מספרים על הישג ,נשאל, האם עצם העשייה אינה מספיקה לי?
לפני שאנחנו מגיבים לביקורת, נשאל: האם אני מגיב מפני שיש לי מה להוסיף, או מפני שאני חייב להוכיח שאני צודק?
ובסוף כל יום כדאי לשאול את עצמנו שאלה אחת, אולי החשובה מכולן. כמה מהערך שלי היום היה אמיתי גם אילו איש בעולם לא היה יודע עליו? כי יש הבדל עצום בין אדם שמנסה להיראות בעל ערך, לבין אדם שבונה לעצמו ערך שאינו תלוי במבטם של אחרים.
לסיום , ואולי זה כל סוד הצנצנת. המטבעות מרעישים כדי שיידעו שהם שם. השטר אינו מרעיש, מפני שהערך שלו אינו זקוק לעדות. וכך גם האדם. כשהערך הפנימי שלך אמיתי, אתה מפסיק לבזבז את חייך בניסיון להוכיח אותו, ומתחיל להשאיר אחריך דבר הרבה יותר חזק מרעש. חותם.
חברות וחברים , מודה לכם על קריאת המאמרים , לרבות הערותיכם והארותיכם.
משה דנוך, עבדכם הנאמן.
לדיווח על חדשות: דני בלר - עורך אחראי 052-2394026 | daniel.beller@gmail.com
המערכת מכבדת זכויות יוצרים. אם פורסם באתר תוכן שלטענתכם פוגע בזכויותיכם, ניתן לפנות למייל office@br7news.co.il והפנייה תיבדק בהקדם.
