האור של המנורה והלקח הגדול ממרים: מה פרשת בהעלותך מלמדת אותנו?

הרב יגאל שריקי כותב על אור המנורה, גדולתו של משה רבינו, חטא לשון הרע של מרים - והיסוד הגדול: כל טוב שאדם עושה חוזר אליו, גם אחרי שנים
שיתוף בווטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף בטוויטר שיתוף באימייל הדפסת כתבה
האור של המנורה והלקח הגדול ממרים: מה פרשת בהעלותך מלמדת אותנו?

פרשת בהעלותך פותחת בעניין המנורה. פעמיים ביום, אחת בערב ואחת בבוקר, היה הכהן מדליק את המנורה בבית המקדש. לאור יש כמובן מעלה גשמית גדולה - הוא מסלק את החושך, מאפשר לראות, נותן חיים ותנועה. אבל לאור של המנורה הייתה גם מעלה רוחנית עמוקה הרבה יותר.
האור בבית המקדש לא היה רק אור של אש. הוא היה אור של קדושה, אור של השראת שכינה, אור שהיה מתפשט מן המקדש אל ירושלים, ומשם אל העולם כולו. הגמרא במסכת סוכה מספרת שבשמחת בית השואבה היה האור בירושלים כל כך חזק, עד שאשה הייתה יכולה לברור חיטים בחצר ביתה מן האור שהיה יוצא מבית המקדש.

להאיר את עצמנו בכל יום מחדש

מכאן אפשר ללמוד על מעלת האור בחיי האדם. כל אדם צריך בכל יום להאיר את עצמו מחדש. לא להסתפק במה שהיה אתמול, לא לחיות רק על התעוררות של פעם, אלא לקום בכל בוקר עם אור חדש בעבודת הבורא.
כך מפרש רש״י על הפסוק ״היום הזה ה' אלהיך מצוך״ - בכל יום יהיו בעיניך כחדשים. התורה, המצוות, התפילה והאמונה לא אמורות להיות הרגל יבש. בכל יום יהודי צריך להרגיש כאילו היום הוא מקבל את השליחות מחדש, כאילו היום ניתנה לו הזדמנות חדשה להתקרב, לתקן, להאיר ולהיטיב.
האור של המנורה מלמד אותנו שגם כשיש חושך, אפילו חושך פנימי, אפשר להדליק נקודה אחת של אור. ונקודה אחת של אור יכולה לשנות את כל המציאות.

גדולתו של משה רבינו

בהמשך הפרשה אנו פוגשים את אחד הרגעים העדינים והעמוקים ביותר בתורה. משה רבינו, מתוקף תפקידו כמנהיג של עם ישראל, היה עסוק בצורכי העם 24 שעות ביממה. הוא היה זוכה להתגלות ה' בכל רגע ורגע, ונדרש להיות ראוי וזמין תמיד לשליחות הגדולה שהוטלה עליו.
לכן משה רבינו רצה לשמור על מדרגת טהרה מיוחדת. הוא פרש מאשתו, כדי שבכל רגע נתון יהיה מוכן וראוי לשרת את עם ישראל על הצד הטוב ביותר. הדבר נעשה מתוך קדושה, מתוך אחריות, ומתוך הבנה שמנהיגותו של משה אינה דומה לשום הנהגה אחרת בעולם.
מרים הנביאה, אחותו של משה, ראתה בכך החמרה יתרה. הרי גם היא ואהרון היו נביאים, וגם איתם דיבר ה'. חשוב לחדד: לא מדובר חלילה בשיחה פשוטה או בזלזול רגיל. מדובר בשיחה משפחתית בין שלושת ענקי האומה - משה רבינו, אהרון הכהן הגדול ומרים הנביאה.

אבל דווקא בגלל גודל המעמד, התורה מלמדת אותנו עד כמה צריך להיזהר בכבודם של גדולי ישראל, ועד כמה אפילו דיבור דק מן הדק יכול להיחשב כפגיעה.
ה' יתברך קוטע את הדברים ומבקש מאהרון ומרים להיכנס לאוהל מועד. יש כאן לימוד נפלא: הקב״ה חס על כבודו של משה, ואינו אומר את שבחו בפניו. כמו שלמדנו אצל נח, שאין אומרים כל שבחו של אדם בפניו.

שם מסביר להם ה' בעצמו מי הוא האח ״הקטן״ שלהם. משה אולי מדבר איתם בפשטות, בענווה ובקרבה משפחתית, אבל אסור לטעות במעלתו.
על משה נאמר: ״והאיש משה ענו מאוד״. הענווה שלו לא באה ממקום של חולשה, אלא ממקום של גדלות שאין לה שיעור. הוא אינו מחשיב את עצמו, אבל בשמים מעידים עליו שאין כמותו.
הקב״ה אומר: ״פה אל פה אדבר בו״. משה רבינו זכה למעלה שאף בן אנוש לא זכה לה ולא יזכה לה - לדבר עם ה' יתברך באופן ישיר, כאדם המדבר אל חברו. לא נבואה רגילה, לא רמזים, לא חלום, אלא בהירות שאין דומה לה.
ועוד נאמר עליו: ״בכל ביתי נאמן הוא״. למרות ענוותנותו, למרות שהוא אינו מחזיק מעצמו גדול, דווקא משום כך צריך להיזהר בכבודו עוד יותר.

לשון הרע והצרעת של מרים

לאחר התוכחה, מרים מקבלת צרעת. מכאן לומדים חז״ל עד כמה חמור איסור לשון הרע. אם מרים הנביאה, שדיברה מתוך כאב ומתוך מחשבה טהורה, נענשה, כמה צריך כל אדם להיזהר בדיבורו על הזולת.
משה רבינו, ברוב ענוותנותו ואהבתו, אינו שומר טינה ואינו כועס. מיד הוא מתפלל עליה תפילה קצרה: ״א-ל נא רפא נא לה״. כמה מילים בלבד, אבל מילים שיוצאות מלב נקי של מנהיג אמיתי. לא נקמה, לא פגיעה, לא חשבון אישי - רק תפילה לרפואתה.
זו גדלותו של משה. גם כשפוגעים בו, הוא מבקש רחמים. גם כשהוא הצודק, הוא לא מחפש להוכיח שהוא צדק. הוא מבקש רפואה.

אבל כאן התורה מזכירה לנו עוד יסוד גדול. נחזור כמעט מאה שנה לאחור, ואולי אף יותר. מרים הייתה אז נערה צעירה, עומדת על שפת היאור ושומרת מרחוק על אחיה הקטן משה, שהיה מונח בתיבה בנהר הנילוס.
זו הייתה תקופה נוראה. פרעה גזר שכל בן יהודי שנולד יושלך ליאור. מרים עומדת שם, באמונה ובמסירות, ושומרת על אחיה הקטן עד שבתיה בת פרעה מגיעה, לוקחת אותו ומצילה אותו.

המעשה הזה לא נשכח בשמים.

שנים רבות לאחר מכן, כאשר מרים צריכה לשבת מחוץ למחנה שבעה ימים עד שתיטהר מצרעתה, כל עם ישראל ממתין לה. מדוע? מפני שהיא המתינה למשה שעה אחת ליד היאור, והקב״ה משלם מידה כנגד מידה.
חז״ל מלמדים שמידה טובה גדולה פי חמש מאות ממידת פורענות. אם על מעשה טוב אחד, שנעשה בשקט, בצניעות, לפני שנים רבות, זכתה מרים שכל עם ישראל ימתין לה - כמה כוח יש לכל מעשה טוב שאדם עושה.
נזכור תמיד: יש דין ויש דיין בעולם. אדם שעושה טוב, הטוב הזה אינו הולך לאיבוד. לפעמים הוא חוזר מיד, ולפעמים אחרי שנים ארוכות. לפעמים האדם רואה זאת בעיניו, ולפעמים רק בשמים יודעים כמה זכויות נזקפו לו בזכות מעשה אחד קטן.

כמו שראינו אצל מרים. שעה אחת של שמירה על אחיה הקטן הפכה לזכות עצומה לדורות. מעשה שנראה קטן, טבעי ופשוט, נרשם בשמים כמעשה גדול של חסד, אחריות ואמונה.
וכן להפך, חס ושלום. אדם צריך לדעת שגם דיבור רע, פגיעה בזולת או מעשה שאינו ראוי אינם נעלמים. לכן עלינו להשתדל תמיד לבחור בטוב, לדבר טוב, לחשוב טוב ולהיטיב עם הזולת.
לא כדי לקבל שכר. לא כדי שיכירו לנו טובה. אלא מפני שזה רצון ה'. זה חלק מהדי-אן-אי היהודי - להיות טוב, להאיר, לדאוג לאחר, ולהוסיף אור בעולם.

שנזכה ללמוד מאור המנורה להדליק בכל יום את האור שבתוכנו, ללמוד ממשה רבינו ענווה ונקיות הלב, ללמוד ממרים הנביאה את כוחו של מעשה טוב, ולהיזהר תמיד בכבודו ובדיבורו של כל אדם.

שבת שלום ומבורך.