'למה משה סירב להצעה הכי גדולה שקיבל - ובחר בעם ישראל'

ביאור לפרשת השבוע - הרב יגאל שריקי

לאחר חטא העגל משה רבינו נותן את נפשו בתפילה ובתחנונים על עם ישראל כדי לבקש מחילה על החטא הגדול. בסופו של דבר ה׳ יתברך עונה למשה: ״סלחתי כדברך״.

בתחילה מציע ה׳ למשה הצעה שנשמעת עצומה: לעזוב את העם שחטא, ומתוך זרעו של משה להקים זרע חדש, נקי ומתוקן. כל אדם שהיה שומע הצעה כזאת היה עלול להתרגש ולקפוץ עליה, אבל לא משה רבינו. זהו מנהיג אמיתי, מנהיג שכולו שייך לעם שלו.

משה רבינו מסרב. הוא לא מוכן לוותר על עם ישראל, לא מוכן שהקשר בין הקב״ה לעמו ייפסק, ולא מוכן לעזוב אפילו יהודי אחד. הוא ממשיך להיאבק, ממשיך להתחנן, ממשיך לעמוד בפרץ, עד שה׳ אומר לו: ״סלחתי כדברך״ - בזכות הדברים שאמרת, בזכות המסירות שלך, אני מוכן לסלוח.

ויקהל - לאחד ולקרב

וכאן מתחילה הפרשה שלנו. משה רבינו יורד מן ההר בפעם השנייה ומקהיל את עם ישראל כדי להשמיע להם את דברי ה׳. המילה ״ויקהל״ איננה רק תיאור טכני של כינוס, אלא מילה שמבטאת חיבור, איחוד וקירוב בין כל חלקי העם.

אחרי הנפילה הגדולה של חטא העגל, התיקון מתחיל באחדות. לא בפירוד, לא בהאשמות, אלא בהקהלה. משה מלמד את העם שהשכינה שורה דווקא במקום שיש בו לב אחד ורצון אחד לעשות את רצון ה׳.

סיום מלאכת המשכן

פרשת ויקהל - פקודי מסיימת את עניין בניית המשכן. התורה מפרטת בה את החומרים ששימשו למלאכה, את כלי המשכן, את בגדי הכוהנים ואת פירוט הכסף ששימש בעשיית המשכן.

בסיום המלאכה מובאים כל כלי המשכן אל משה רבינו, ומשה שמח לראות שהכל נעשה בדיוק לפי רצון ה׳ יתברך, בלי סטייה ובלי שינוי. זו שמחה של מי שרואה שהעם, אחרי החטא והמשבר, חזר לעבודת ה׳ בתמימות, בדיוק ובנאמנות.

הענן והאש - הוויז הרוחני של עם ישראל

המשכן הוקם בא׳ בניסן, בשנה השנייה לצאת בני ישראל ממצרים. לאחר הקמתו, ענן ה׳ מכסה את אוהל מועד, ובכך מסמל את השראת השכינה במשכן.

מכאן ואילך הענן הופך לסימן ברור לעם ישראל: כאשר עמוד הענן שורה על המשכן ביום, או עמוד האש בלילה, העם יודע שעליו לחנות במקום. כאשר הענן עולה מעל המשכן, זהו הסימן לצאת לדרך ולהתקדם במסע.

עמוד הענן לא שימש רק להגנה, ליישור הדרך או לליווי במדבר. הוא היה מעין ״וויז״ רוחני - דרך לדעת את רצון ה׳, מתי להישאר, מתי להתקדם, ולאן ללכת. עם ישראל למד שלא זזים לפי רצון אישי, אלא לפי אות משמים.

״וירא משה את כל המלאכה״

על הפסוק ״וירא משה את כל המלאכה״ מסביר בעל ״ברכת שמים״ דבר עמוק ומיוחד: כאשר אדם עושה מצווה, הוא בורא מלאך שמסנגר עליו בשמים. לכן חשוב כל כך לעשות מצווה מהלב, כי לפי כוונת הלב כך גם נברא אותו מלאך, וכך נקבעת שלמות כוחו.

כשמשה ראה את המלאכה, הוא לא ראה רק עצים, יריעות, זהב וכסף. הוא ראה גם את המלאכים שנבראו מהתרומה של עם ישראל למשכן. והוא שמח, מפני שראה שהם מלאכים שלמים, מתוקנים ויפים - סימן לכך שכל המלאכה נעשתה בלב שלם, בכוונה אמיתית ובתמימות לעשות את רצון ה׳.

גם בעבירה - יהודי נשאר יהודי

על העניין הזה משבח הצדיק רבי זושא מאניפולי את עם ישראל. הוא אומר שגם כאשר יהודי עושה עבירה ונברא ממנה מלאך שמקטרג עליו, אותו מלאך נברא עקום ולא שלם. למה? כי גם בזמן החטא, ליהודי יש צער פנימי. משהו בנשמה שלו כואב, מתנגד, לא שלם עם מה שנעשה.

אבל כשיהודי עושה מצווה - הוא עושה אותה מהלב. לכן המלאכים הטובים שנבראים מן המצוות נבראים בשלמות, ביופי ובכוח גדול.

יש כאן מבט עצום על נשמת ישראל: אפילו כשיהודי נופל, הפנימיות שלו נשארת קשורה לטוב. וכשהוא קם ועושה רצון ה׳ - הוא עושה זאת בכל הלב.

המשכן האמיתי - בלב של כל יהודי

אחים יקרים, אמנם אין לנו היום בית מקדש, אבל משכן עדיין יש. המשכן הוא מקום שבו ה׳ יתברך שוכן - ובלב של כל יהודי יש מקום כזה.

זה לא תלוי בגודל הכיפה ולא באורך הזקן. זה תלוי בדבר אחד: האם האדם אוהב את ה׳ ונותן לו להיכנס אל ליבו. כאשר יהודי חי כך, הוא הופך גם את הגוף הגשמי שלו לכלי רוחני. הוא בונה בתוכו משכן.

לשם כל יהודי צריך לשאוף - לחיות עם ה׳ מול העיניים, כמו שאומר דוד המלך בתהלים: ״שיויתי ה׳ לנגדי תמיד כי ממני בל אמוט״. כאשר האדם שם את הבורא יתברך מול עיניו, כל מעשה שלו מקבל ברכה, יציבות ומשמעות.

שבת שלום ובשורות טובות.