הסוד לשמחה שלא תלויה בכלום - זה מתחיל באמונה

עיקר האמונה, שמחה. ועיקר השמחה, אמונה. מי שמאמין, שמח. ומי ששמח, מאמין.

יש שמחה של רגע. חיוך קצר, בדיחה טובה, הצלחה חולפת. ויש שמחה אחרת, שקטה, עמוקה, פנימית, שאינה תלויה בדבר. היא איננה תוצאה של מציאות נוחה, אלא של מבט נכון על המציאות.

האדם המאמין איננו בהכרח מי שחייו קלים. פעמים רבות הוא דווקא זה שפוגש את המורכבות במלוא עוצמתה. אבל בתוך הסערה יש לו עוגן. הוא יודע שהעולם אינו הפקר, שהכאוס אינו שולט לבדו, שיש תכלית גם במקום שבו עיניו רואות רק חלק קטן מן התמונה. וכאשר יש תכלית, יש משמעות. וכאשר יש משמעות, נולדת שמחה. לא שמחה שטחית, אלא שמחה של אמון.

שמחה כאופן עבודה

״עִבְדוּ אֶת ה׳ בְּשִׂמְחָה״ (תהלים). הפסוק איננו מציע המלצה רגשית, הוא קובע דרך בעבודת ה׳. עבודה ללא שמחה חסרה. שמחה ללא אמונה חלולה.

הרמב״ם (הלכות לולב) כותב: ״השמחה שישמח אדם בעשיית המצווה ובאהבת הא-ל שציווה בהן, עבודה גדולה היא״. השמחה איננה תוספת למצווה, היא עצם העבודה.

רבי נחמן מברסלב אמר: ״מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד״. אין זו קריאה להתעלמות מן הכאב, אלא תביעה עמוקה. השמחה היא כלי קיומי. מי ששמח אינו בורח מהחיים, הוא בוחר לפרש אותם מתוך אמון.

אמונה כהכרה בהשגחה

הבעל שם טוב לימד שהשגחה פרטית חלה על כל פרט ופרט. אם כך, אין מקריות חסרת פשר. כאשר אדם מאמין שכל מה שהוא פוגש הוא חלק ממהלך אלוקי, הוא איננו נשבר בקלות. השבר מקבל משמעות, והמשמעות מולידה שמחה.

וגם בעולם הרחב נמצאה אותה נקודה. ויקטור פרנקל, מתוך התופת, הדגיש את כוח המשמעות בחיי אדם, וציטט את האמירה הידועה: האדם מסוגל לשאת כמעט כל ״איך״ אם יש לו ״למה״. ה״למה״ הוא אמונה במשמעות. והמשמעות היא המקור היחיד לשמחה שאינה תלויה בנסיבות. אדם משנה את עולמו הפנימי, ומתוך כך גם את תחושת השמחה שלו.

גם זו לטובה

מסופר על נחום איש גם זו (תענית) שכל מה שאירע לו היה אומר: ״גם זו לטובה״. פעם נשלח להביא מתנה לקיסר. בדרך נשדדה תיבה מלאה אבנים טובות, ובמקומן שמו עפר. הוא לא התלונן. הגיע לקיסר, פתחו את התיבה, עפר, וכעס גדול עמד להתפרץ. ברגע האחרון נתגלה שמדובר בעפר פלאי שהפך לנשק מנצח במלחמה.

השמחה של נחום לא נולדה מן הנס. הנס נולד מן האמונה.

איך מפתחים אמונה שמולידה שמחה

האמונה איננה רק עמדה תיאולוגית, היא תרגול יומיומי.

תרגיל ״גם זו לטובה״ בסוף כל יום
רשמו אירוע אחד שלא היה נעים. לצדו כתבו אפשרות אחת למשמעות או תועלת עתידית.

הודיה מודעת
אמירת ״מודה אני״ איננה טקס, היא אימון תודעתי. רשמו שלושה דברים טובים בכל יום. המוח לומד לראות אור.

עשייה מיטיבה
שמחה גדלה כאשר אנו יוצאים מעצמנו. מעשה חסד קטן הוא ביטוי לאמונה בכך שהטוב משפיע בעולם.

לימוד והעמקה
אמונה זקוקה להזנה. פסוק, רעיון, מאמר. כל יום משהו קטן שמזכיר שיש עומק למציאות.

אולי השאלה איננה אם המציאות מושלמת. היא איננה. השאלה היא אם אנו מוכנים להביט בה בעיניים של אמון.

מי שמאמין איננו עוצם עיניים, הוא פוקח אותן עמוק יותר. ומי ששמח איננו בורח מן הכאב, הוא בוחר לא לתת לו את המילה האחרונה.

עיקר האמונה, שמחה. ועיקר השמחה, אמונה. וביניהן לב אדם. ואם הלב מאמין, העולם כבר איננו אותו עולם.

חברות וחברים, מודה לכם על קריאת המאמרים וכן על הערותיכם והארותיכם.
משה דנוך, עבדכם הנאמן