למה קוראים לפרשה שעוסקת במותו של יעקב "ויחי"? הרב שריקי מסביר

פרשת ויחי, הפרשה המסיימת את ספר בראשית, עוסקת בפטירתו של יעקב אבינו – אבל התורה בוחרת לקרוא לה דווקא "ויחי". זה לא מובן מאליו. למה לא לקרוא לה "וימת"? או "ויצווה יעקב"? התשובה טמונה ביסוד מהותי: אצל צדיקים, גם אחרי פטירתם – הם ממשיכים לחיות.

הגימטריה של "ויחי" היא 34 – בדיוק מספר השנים שיעקב חי בנחת: 17 שנה עד שמכרו את יוסף, ו-17 שנה אחר כך במצרים, לצידו. כל שאר השנים – היו שנים של צער ונדודים. התורה רוצה לומר לנו: גם אדם שעבר סבל וכאב, יכול להגיע לפרק של נחת – ולהותיר חותם חיים נצחי.
חז"ל אומרים: "צדיקים במיתתם קרויים חיים". כל עוד מזכירים את שמו, הולכים בדרכו, מספרים את סיפורו ואומרים "ככה סבא יעקב היה עושה" – נשמתו עדיין חיה בינינו. גם על דוד המלך נאמר: "דוד מלך ישראל חי וקיים". כל פרק תהלים שאנו קוראים – אנחנו מחיים את נשמתו בעולם הזה.

יעקב אבינו אוסף את ילדיו לפני מותו, ומברך אותם ברכות אישיות, שכל אחת מהן היא שילוב של נבואה, תוכחה וברכה לעתיד. לשמעון ולוי הוא רומז על קורח וזמרי, ליהודה הוא מבשר על מלכותו של דוד, לדן הוא מנבא את שמשון – ולכל אחד נותן משהו מדויק.

יעקב גם רצה לגלות את קץ הגאולה – אך משמיים סגרו בפניו את האפשרות. כי גאולה, רבותיי, באה כשמוכנים לה – לא כשמחפשים לדעת מתי.

בברכתו ליהודה מופיע הפסוק "ולבן שיניים מחלב". חז"ל דורשים: יותר טוב להלבין שיניים לחבר – כלומר לחייך אליו - מאשר להשקותו חלב. אם בא אליך אדם ואין לך מה לתת – תן לו חיוך. מילה טובה. לעיתים זה שווה יותר מכל צדקה.
רבי יצחק אומר: הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, והמפייסו - ב־11 ברכות. ואם נתת פרוטה עם חיוך - אשריך, זכית לשתיהן.

עוד רעיון עמוק בפרשה – הוא סיפור 70 שנות חייו של דוד המלך.

לפי חז"ל, דוד נועד לחיות שלוש שעות בלבד. אדם הראשון ראה את נשמתו – ונתן לו 70 שנה משלו. אבל בגלל החטא – מתנה זו בטלה. אחר כך חזר אדם הראשון בגלגול – והפעם כאבות האומה. כל אחד מהם תרם משהו:

• אברהם נתן 5 שנים
• יצחק לא נתן - כי הוא מידת הדין
• יעקב נתן 28 שנים
• יוסף נתן 37 שנים - יותר מכולם

כך קיבל דוד את 70 שנותיו, לא בזכות עצמו - אלא בזכות חסדים של דורות.

אנחנו לומדים מזה שכאשר אדם חי חיי תורה, אהבה וחסד - החיים שלו ממשיכים הרבה אחריו. מי שזוכה שילדיו עוסקים בתורה ואומרים: "אבא שלי היה עושה כך" - כאילו לא מת לעולם. כל מעשה טוב, כל הנהגה, כל חיוך שאתה נותן - ממשיך הלאה לדורות.

וכמו שיעקב העניק ברכות וצידה לדרך לבניו לפני מותו - כך גם אנחנו, כשמרגישים שזמננו קרב – מוטב לא לחכות, אלא לאסוף את המשפחה, לדבר איתם, להרעיף אהבה, ולהשאיר חותם. לא רק בצוואה - אלא בלבבות.

שנזכה כולנו להשאיר חיים גם אחרינו. אמן.