איחוד, סליחה ותקווה לגאולה - פרשת ויגש מביאה אור גם מתוך החושך

פרשת ויגש עוסקת ברגע המרגש ביותר בספר בראשית - איחודו של יוסף הצדיק עם אחיו, ובעיקר עם אביו יעקב, לאחר שנים רבות של פירוד, צער, שברון לב ומבחנים לא פשוטים.
בפרשה הקודמת, האחים חזרו מהמפגש עם יוסף מבלי לדעת שהוא אחיהם. הם חוו אירוח מלכותי, אכלו איתו, התרשמו מיכולותיו, ואף הופתעו מכך ש"שליט מצרים" יודע עליהם פרטים אישיים - מה הם אוהבים, מה הם עושים - אך לא העלו בדעתם לרגע שזוהי ידו של אחיהם האובד.

כשהם עוזבים את הארמון שמחים ומופתעים, רגע לפני שהם נושמים לרווחה - שוב מגיעה המכה. בגביע הכסף של יוסף, אותו גביע שעושה "קסמים", נמצא "במקרה" בתיקו של בנימין, והם נגררים חזרה למצרים - הפעם, בתחושת השפלה קשה.
כאן מגיע הרגע שבו יהודה - אחיו של יוסף - ניגש אל המלך. לא כעבד, אלא כשליח של אמת. הוא מדבר בצורה ישירה, כואבת, אמיצה. הוא מספר על האב הזקן, יעקב, שכבר שיכל את בנו האהוב יוסף, ושאם יאבד גם את בנימין - זה יהיה סופו. יהודה מוכן להחליף את בנימין - רק שיתנו לו לחזור. הסיפור הזה מטלטל את יוסף.
יוסף, שהיה שקוע בצערו כל השנים - באובדן, בעוול, בבדידות - לפתע מבין מה עבר אביו. מה עובר על אב שמאמין שבנו נטרף על ידי חיה רעה. הוא נחשף פתאום לצער של מישהו אחר, ומבין שהשבר לא היה רק שלו - אלא גם של יעקב.
באותו רגע - הכל נשבר. יוסף לא יכול עוד להתאפק. הוא בוכה, ומתגלה:
“אני יוסף - העוד אבי חי?”
זו לא שאלה טכנית. יוסף מבקש להבין - האם אבא שלי, עם כל מה שעבר עליו - עדיין חי, עדיין מחזיק, עדיין עומד?
האחים עומדים המומים. הם פשוט קופאים. כל מה שחשבו עד היום - נופל.
ולאחר ההלם - מגיע החיבוק: יוסף ובנימין נופלים זה על צווארו של זה ובוכים.
למה "צווארים" בלשון רבים? חז"ל מלמדים שיוסף בכה על חורבן שני בתי המקדש שהיו אמורים לקום בחלקו של בנימין ועתידים להיחרב. ובנימין - בכה על משכן שילה, שעתיד להיבנות בחלקו של יוסף וגם הוא ייחרב.
כל אחד מהם בכה על כאב העתיד של השני.
וכך מלמדת אותנו התורה - שגם ברגע של שמחה ואיחוד, אסור לשכוח את העתיד, את הגאולה, את האחר.
יהודה ויוסף, שתי נשמות שונות - מתמזגות בפרשה הזו לרמז גדול על הגאולה.
שני כוחות – משיח בן יוסף ומשיח בן דוד - שני תפקידים שונים שמובילים את עם ישראל לייעודו.
בהמשך הפרשה מוזכרת שאלה גדולה: מדוע יוסף שואל את אחיו - “העוד אבי חי?” הרי יהודה בדיוק סיפר לו על מצבו של אביהם!
אך כשיוסף שואל זאת, הוא בעצם שואל שאלה עמוקה יותר.
האם אבא שלי, שהחזיק אותי כילד אהוב, ופתאום נעלמתי לו מהחיים - הצליח להישאר חי בתוך כל האובדן הזה?
האם אחרי כל הצער שעבר – מאסיו, מלבן, מדינה – הוא הצליח להחזיק?
השאלה של יוסף נובעת מהבנה מחודשת של מהות האהבה, החמלה והרגש. וזו גם תזכורת לכל אדם - שהכאב של השני לפעמים גדול משלנו.
בסיום הדברים מובאת סגולה שאינה מוכרת לכולם - לומר בסוף תפילת העמידה פסוק שמתחיל ומסתיים באותיות שמו. זהו רמז שמובא מדברי רש"י על הפסוק "ותושיה יראה שמך", כסגולה שהשם שלך ייזכר לטובה ביום הדין.