פנחס לא חיכה לרגע המתאים - וכך זכה לברית שלום לדורות

הפרשה הקודמת הסתיימה בניסיון של בלעם הרשע לקלל את עם ישראל - אך כל קללה הפכה לברכה. בלק, מאוכזב ומתוסכל, מגרש אותו, ובלעם מנסה לפצותו בעצה:

"קללה לא תעבוד - אבל אם תרחיק אותם מאלוקיהם, תוכל לנצח אותם בלי כוח עליון".
וכך אמר: "אלוקיהם של אלו שונא זימה הוא".

זו העצה שהובילה לאחד מהאירועים הקשים במדבר - 24,000 מעם ישראל נפלו בחטא עם בנות מדין, ובראשם נשיא שבט שמעון, זמרי בן סלוא. פנחס, נכדו של אהרון הכהן, לא חיכה לפקודות - ובלב קנאות לשם ה', הרג את זמרי ואת המדיינית כזבי בת צור. התרגום יונתן מביא שנעשו לו 12 ניסים כדי שיוכל לבצע את המעשה.

בזכות מעשהו, זכה פנחס לברכה נדירה - "הנני נותן לו את בריתי שלום".
מהו אותו שכר עצום? הרמב"ם כותב בהקדמתו למשנה תורה, שפנחס האריך ימים עד ימי עלי הכהן, והיה מהמעבירים של מסורת התורה. לפי "סדר הדורות", פנחס חי בין 450 ל-500 שנה!
בהמשך הפרשה עם ישראל מתקרב לכניסה לארץ, והקב"ה מצווה לערוך מפקד אוכלוסין כדי להכין את חלוקת הארץ. ואז - הרגע המטלטל: ה' מודיע למשה כי זמנו הגיע, והוא לא ייכנס לארץ.
קל לדמיין את גודל האכזבה. משה הוציא את עם ישראל ממצרים, הוביל אותם עם עשר מכות, קריעת ים סוף, מן מהשמים וענני כבוד - וכשכבר רואים את הארץ המובטחת, הוא לא נכנס. לא רק זה - את מקומו לא תופס בנו, אלא תלמידו יהושע בן נון.
ואף על פי כן, משה לא מהרהר אחר ה'. הוא סומך את ידיו באהבה על יהושע.

"אמר רב יוסי בר חוני: בכל אדם מתקנא - חוץ מבנו ותלמידו".

כך, יהושע - בזכות שירותו במסירות למשה - זוכה להנהיג את עם ישראל ולהביאם לארץ.