כשעושר ותאווה מעוורים: פרשת קורח מלמדת מה באמת שוקל בחיים

השבוע, בפרשת קורח, אני מוצא את עצמי מתבונן מחדש על אחת הנקודות הרגישות והעמוקות בחיים: מה מניע את האדם? האם זה באמת כבוד, כסף ותאווה – או שהדרך לאמת עוברת דווקא דרך פשטות, ענווה וחיבור לנשמה? דרך דמותו של קורח, ודבריהם של חכמינו, ניסיתי להבין את עצמי ואת הדור שבו אני חי.

פתחתי את השבוע בהודאה לה' יתברך על כל הניסים והחסדים שהוא עושה עימנו בכל רגע, ובמיוחד בתקופה המורכבת הזו. ואז קראתי את פרשת קורח, וחשתי שהיא מדברת אליי באופן אישי. קורח היה אדם עשיר בצורה בלתי נתפסת. חז"ל אומרים שלמפתחות האוצרות שלו נדרשו שלוש מאות חמורים. עד היום אומרים על מישהו עשיר שהוא "עשיר כקורח". אבל מה עוזר כל זה אם בסופו של דבר הוא פתח במרד נגד משה רבנו – שליח ה'? איך אפשר להסביר את זה?
הרי קורח ראה בעיניו את קריעת ים סוף, ירידת המן, עשר המכות. הוא היה שם. אז איך בכל זאת נפל? חז"ל מסבירים שיצר התאווה – כשהוא משולב בכבוד – אין לו גבול. אדם שיש לו מאה – רוצה מאתיים. מי שיש לו מאתיים – רוצה ארבע מאות. כך עד אינסוף. ואף פעם לא מתמלא. כמו שנאמר: "אין אדם מת וחצי תאוותו בידו".

והדבר הזה מזכיר לי סיפור עמוק מהגמרא במסכת תמיד, שלמדתי לא מזמן. מסופר שם על אלכסנדר מוקדון, שהיה מלך אדיר, כובש עולמות. באחד ממסעותיו הגיע למעיין מיוחד, ממנו שטפו חייליו דגים – והריח שעלה מהם היה שונה מכל מה שהכיר. הוא הבין שזה מקום לא רגיל, והמשיך לחפש – עד שמצא שער שמימי. כששאל, אמרו לו שזה שער לגן עדן. הוא ביקש להיכנס – אך נאמר לו: "זה השער לה', צדיקים יבואו בו". אתה לא בגדר צדיק. אז הוא ביקש לפחות מזכרת. נתנו לו גולגולת של אדם. כשניסה לשקול אותה – היא הכריעה את כל הזהב והכסף שהניח על המאזניים. כלום לא הצליח להאזן אותה.

הלך אלכסנדר לחכמי ישראל. אין חכמה כחכמת ישראל. הם אמרו לו – זו גולגולת של אדם. עיני האדם לא שבעות לעולם. כל עוד הוא חי – הוא רוצה עוד ועוד. לכן כל זהב שתשים, היא תכריע. רק כשכיסו את הגולגולת בעפר – היא הפכה לקלה, והזהב הכריע. וכך לימדו אותו את הפסוק מספר משלי: "שאול ואבדון לא תשבענה, ועיני האדם לא תשבענה". כל עוד אדם חי – הוא לא מפסיק לרצות. רק כשמכסים אותו בעפר, תאוותיו מסתיימות.

הסיפור הזה זעזע אותי. הוא כל כך מדויק. הוא מתחבר אליי גם דרך הפרשה וגם דרך החיים.

השבוע, אני גם מציין יום מיוחד מאוד עבורי – שלושים ואחת שנים לפטירתו של סבי, מור אבי הצדיק רבי שלום איפרגאן זצ"ל. אני כותב את הדברים עם דמעות של געגוע והודאה. זכיתי להידבק בעפר רגליו מגיל קטן. ליוויתי אותו למקומות רבים, וראיתי ניסים גדולים – והכול מתוך פשטות, שתיקה, ענווה. הוא היה נוהג בתענית דיבור בימי שני, חמישי ושבת – והנחיל לי את הדרך הזו.

במיוחד אני זוכר את ימי שישי אחר חצות. בזמן שסידנא בבא סאלי היה אחרי טבילה, עטוף בלבן, ממתין לשבת קודש – היה סבי מגיע, ולומדים יחד בחברותא את הקבלה ותורתו של רשב"י. הייתה ביניהם חברות אמיתית, של לב ונפש. אני, הקטן, הייתי לוקח את סבי, ושומע את השיח הרוחני הנשגב שלהם. עד היום אני מרגיש שזכיתי לגעת בקודש.

אני מקדיש את דברי התורה הללו לעילוי נשמתו, מתוך תפילה אישית ואוהבת, שזכות התורה והצדיקים תעמוד לעם ישראל, לחיילינו היקרים, ובקרוב מאוד נראה את כל החטופים שבים לביתם בשלום. שבת שלום ומבורך.