הכוח של השתיקה הרועמת

במדינת ישראל, בימים קשים אלה, כשחיילים נופלים, חטופים נמצאים בשבי אויב אכזר, ולוחמים מסכנים את חייהם, אנו רואים משפחות רבות המתמודדות עם אובדן, חרדה וציפייה מורטת עצבים. חלקן זועקות את כאבן בקול רם – ובצדק. אך יש גם מי שבחרו בדרך אחרת: שתיקה רועמת, כשתיקתו של אהרון הכהן לנוכח האסון הבלתי נתפס של מות שני בניו, " וַיִּדֹּם אַהֲרֹן" (ויקרא)

אקדים ואומר, כי אין בכוונתי במאמר זה, חלילה, לשפוט או לבקר את המשפחות שבחרו להשמיע את כאבן בקול. להפך – אני עפר ואפר לרגליהן, ואין לי כל זכות מוסרית להביע דעה על הדרך בה הן בוחרות להתמודד עם הצער האיום שפקד אותן. כאבם הוא כאבנו, וצעקתם היא צעקתו של עם שלם.  אך לצד אותן משפחות שקולן נשמע, ישנן גם משפחות שבחרו להתמודד בדרך אחרת – בשתיקה רועמת, כאהרון הכהן, שתיקה שאינה מתוך הדחקה או חולשה, אלא מתוך עוצמה פנימית בלתי נתפסת. התקשורת מטבעה נוטה לתת במה למי שזועק, ודווקא משום כך חשוב להאיר את דמותן של אותן משפחות שגבורתן באה לידי ביטוי בשקט שהן משדרות. זהו זרקור של כבוד, לא של השוואה; של הערכה, לא של ביקורת.

השתיקה ככוח, לא כחולשה- שתיקתו של אהרון איננה שתיקה של אדישות או השלמה פסיבית. להפך, היא שתיקה שמביעה כאב עמוק כל כך עד שאין לו מילים. היא שתיקה שמכילה את כל השאלות, את כל הדמעות שכלואות מאחורי העיניים הדוממות. גם כיום, בלב הטרגדיות הישראליות, אנו עדים למשפחות שמאבדות את היקר להן מכול ובוחרות שלא לזעוק את כאבן בקול, לא מתוך חולשה, אלא מתוך עוצמה פנימית.

אחי היקר והאהוב איבד את בנו, בן הזקונים. יכול היה לזעוק, להתפרק, להטיח את כאבו בעולם – ואף אחד לא היה שופט אותו. אך הוא בחר בשתיקה של אהרון הכהן. זוהי שתיקה שאין בה ויתור על הזיכרון, אלא להפך – היא שתיקה שבונה, שמעבדת את האבל בדרכה.

סיפור נוסף מן המקורות – שתיקתו של דוד המלך- בספר שמואל ב' מסופר על מרד אבשלום, בנו של דוד המלך, אשר ניסה לתפוס את המלוכה מאביו. כשאבשלום נהרג בקרב, תגובתו של דוד הייתה קורעת לב: " בְּנִי אַבְשָׁלוֹם, בְּנִי בְּנִי אַבְשָׁלוֹם, מִי יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַּחְתֶּיךָ " (שמואל ב) אבל בהמשך, כאשר דוד נדרש להמשיך להנהיג, הוא עובר משתיקה ומכאוב להתמודדות והמשכיות. כאן אנו רואים שתיקה שאינה הדחקה, אלא בחירה במעשים, בהובלה קדימה למרות הבחירה בשתיקה הרועמת, איננה נחלתם של יחידים או של עם מסוים בלבד. זוהי תופעה אנושית אוניברסלית, המופיעה במצבים קיצוניים של כאב ואובדן, בהם מילים מאבדות ממשמעותן. גם בהיסטוריה הכללית אנו מוצאים דמויות שבחרו לשתוק מתוך עוצמה פנימית, כפי שנראה בסיפורו של ויקטור פרנקל.

היבט אוניברסלי – שתיקתו של ויקטור פרנקל במחנות הריכוז( בספרו האדם מחפש משמעות )  השתיקה הרועמת אינה נחלתו של העם היהודי בלבד. אחד הסיפורים המרגשים ביותר על כוחה של שתיקה מגיע מד"ר ויקטור פרנקל, ניצול שואה והוגה התרפיה באמצעות משמעות. במחנות הריכוז הנאציים, ראה כיצד אסירים שונים מגיבים לסבל הבלתי נתפס שסבב אותם. חלקם נשברו, חלקם הפכו לאדישים, אך היו גם כאלה שבחרו לשתוק – לא מתוך חולשה, אלא מתוך כוח פנימי עצום. פרנקל תיאר כיצד הייתה לו היכולת לבחור את תגובתו לסבל: האם לתת לכאב להשתלט עליו, או למצוא משמעות בתוך הייסורים. השתיקה שלו, כמו השתיקה של רבים אחרים במחנות, לא הייתה כניעה – היא הייתה מחאה שקטה, כוח נפשי שאי אפשר לשבור, נחישות להמשיך ולחיות למרות הכול.

צמיחה מתוך משבר – הכוח שבשתיקה - מחקרים רבים בפסיכולוגיה חיובית מראים כי אנשים שמתמודדים עם טראומות קשות, לעיתים דווקא מתוך שתיקתם, מסוגלים לצמוח מתוך המשבר. השתיקה מאפשרת עיבוד פנימי, נותנת מקום לרגשות המורכבים, ומאפשרת לאדם למצוא דרך חדשה להתמודד עם המציאות הבלתי נסבלת.
גם כיום, בקרב המשפחות השכולות, אצל קרובי החטופים והפצועים, יש מי שבוחרים שלא לזעוק את כאבם בפומבי. התקשורת מטבעה נותנת במה למי שמשמיע קול, אך לא תמיד מדגישה את הגבורה השקטה של אלו שבוחרים להתמודד אחרת – בשקט, באיפוק, בחוסן פנימי בלתי נתפס.

מסקנה : ללמוד להעריץ את השתיקה הרועמת- השתיקה הרועמת היא לא חולשה, אלא עוצמה טהורה. היא מלמדת אותנו שיעור על גבורה מסוג אחר – גבורה של שליטה עצמית, של עיבוד פנימי, של כבוד לכאב .

כשאנו נתקלים במשפחות שבחרו בדרך השתיקה, אל לנו לפרש זאת כהשלמה או כחוסר אכפתיות. להפך – אנו צריכים להתבונן בהן בהערצה, ללמוד מהן על כוחו של האדם לעמוד מול הבלתי נסבל ולהמשיך קדימה.
כי לפעמים, הדממה היא הרעש החזק ביותר בעולם.

חברות וחברים , תודה על כך שאתם קוראים את המאמרים ואף מעירים ומאירים את עינינו.
משה דנוך
עבדכם הנאמן