להישאר או לעזוב את באר שבע? המפגשים בהם מנסים להבין מה יגרום לצעירים להקים בית בעיר

תנועת 'אנחנו באר שבע' קיימה בחמישי האחרון ערב מיוחד תחת הכותרת 'בוחרים בב"ש', שנועד לפגוש צעירים וסטודנטים המתלבטים אם להישאר בעיר לאחר תקופת הלימודים, ולנסות להציג בפניהם סיבות מעשיות לבחור בבאר שבע כמקום מגורים, עבודה וקהילה.

האירוע התקיים על רקע אחת הסוגיות המשמעותיות שמלוות את באר שבע בשנים האחרונות: כיצד משאירים בעיר את האוכלוסייה הצעירה, הסטודנטים ובוגרי האקדמיה, ומונעים את זליגתם לאזורי הביקוש במרכז הארץ או ליישובים סמוכים בנגב.

בבאר שבע פועלת אחת האוניברסיטאות הגדולות בישראל, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, שבה לומדים כ-18 אלף סטודנטים, ולצדה פועלות מכללות ומוסדות הכשרה נוספים. האוניברסיטה היא עוגן עירוני, כלכלי וחברתי משמעותי, אך האתגר המרכזי מתחיל דווקא אחרי התואר: כמה מהסטודנטים והבוגרים הופכים לתושבי קבע בעיר, וכמה עוזבים עם סיום הלימודים. לפי נתונים פומביים הזמינים כיום, לא נמצא נתון רשמי, אחיד ומעודכן שמציג את שיעור בוגרי האוניברסיטה שנשארים בבאר שבע לאורך זמן. 

היעדר נתון כזה אינו עניין טכני בלבד. הוא משקף את הקושי למדוד את אחת השאלות החשובות ביותר לעתיד העיר: האם באר שבע מצליחה להפוך את תקופת הלימודים לשורש מקומי, או שהיא נותרת עבור רבים תחנת מעבר זמנית בדרך למרכז הארץ. שורת מחקרים גם העלתה את הניתוק בין הקמפוס לעיר: הקמפוס מספק לסטודנטים כמעט הכל, הדירה בבאר שבע, לרוב בשכונות הוותיקות ג' ו-ד', הופכת לתחנת לינה בלבד. לסטודנטים בבאר שבע יש את המיקרוקוסמוס שלהם. 
ויש גם את הנתק המחשבתי: רבים בבאר שבע רואים בקמפוס הפלורליסטי 'דגל אדום', שבו מתקיים שיח חופשי וקבלת כלל הקבוצות, העומד בניגוד לרוחה השמרני של באר שבע. המצב הוא לא מהיום.

עידו אטיאס, ממארגני הערב וחבר מועצת העיר, אמר כי מטרת האירוע הייתה לדבר עם הצעירים באופן ישיר: 'במקום לדבר בסיסמאות - בחרנו לדבר בגובה העיניים, לשמוע את ההתלבטויות, לתת מענה לצרכים, לשתף מניסיון ולהראות שהאפשרות להישאר קיימת ואפילו מומלצת מאוד'.

את הערב פתח אטיאס, שסיפר על הבחירה האישית שלו לחיות ולפעול בבאר שבע. לדבריו, 'הצעירים הם העתיד של העיר. לכן נלחמנו להביא את הזווית של הצעירים אל שולחן קבלת ההחלטות, ולהשמיע את הקול הצעיר בכל דיון והחלטה. אני ואנחנו כאן לכל יוזמה או הגשמת חלום'.

לאחר מכן התקיים פאנל בהשתתפות ד"ר נועם תירוש, ראש המחלקה לתקשורת; גלעד נאמן, יזם חברתי ואיש עסקים, הבעלים של בית הבירה; ופרופ' נטע סל-מן, מהמחלקה למיקרוביולוגיה באוניברסיטת בן גוריון. המשתתפים ענו לשאלות מהקהל, דיברו על היתרונות והאתגרים של החיים בעיר, ועל הכוח של הקהילה המקומית בבאר שבע.

באירוע השתתפה גם נוי יוגב, היו"ר הנכנסת של האגודה הסטודנטיאלית באוניברסיטת בן גוריון, שבירכה על עצם קיום השיח המשותף. לדבריה, יש חשיבות לכך שסטודנטים לא יתמודדו לבד עם ההתלבטות אם להישאר בעיר, אלא ינהלו אותה כקהילה.

ברקע הדברים עומדת מציאות מורכבת: באר שבע היא מטרופולין הנגב, עיר מחוז, עיר אוניברסיטאית ועיר שבה מוקמים בשנים האחרונות פרויקטים לאומיים בתחומי סייבר, ביטחון, בריאות ותחבורה. לצד זאת, העיר מתמודדת עם הגירה שלילית של תושבים ועם עזיבה של צעירים ומשפחות לאזורי הביקוש, בעיקר במרכז הארץ, וכן ליישובים סמוכים שמציעים שילוב של דיור, קהילה והטבות כלכליות.

אחד היעדים הבולטים במרחב הוא אופקים, שנהנית ממעמד של יישוב המזכה בהטבות מס לתושבים במסגרת מדיניות עידוד ההתיישבות בנגב. עבור משפחות צעירות ותושבים עובדים, הטבת מס יכולה להפוך לשיקול כלכלי משמעותי בהחלטה היכן לגור, במיוחד כאשר היא מצטרפת למחירי דיור נמוכים יותר בהשוואה לבאר שבע ולמרכז הארץ.

בתנועת 'אנחנו באר שבע' מנסים להתמודד עם הסוגיה באמצעות מיזמים שנועדו לתת מענה לצרכים יומיומיים של צעירים בעיר. בין היתר מפעילה התנועה את אוטובוס השבת לתל אביב, כמענה להיעדר תחבורה ובילויים בסופי שבוע; את קבוצת המשרות 'באנו לעבוד', כמענה לאתגרי התעסוקה בדרום; את היוזמה 'חלאס עם שכירות מוגזמת', העוסקת באתגרי הדיור; ואת 'המדריך לבארשבעי האלטרנטיבי', שמנגיש אירועי תרבות וחיי קהילה בעיר.

המסר המרכזי שעלה מהערב היה כי השארת צעירים בבאר שבע אינה תלויה בסיסמה אחת או בפרויקט בודד. היא דורשת תעסוקה איכותית, תחבורה זמינה, דיור בר השגה, תרבות, חיי קהילה, ביטחון אישי ותחושה שהעיר רואה את הצעירים לא רק כסטודנטים זמניים, אלא כתושבים עתידיים.

השאלה שנותרה פתוחה היא האם באר שבע תצליח אי פעם להפוך את היתרון האקדמי שלה ליתרון דמוגרפי וכלכלי ארוך טווח. העיר מתמודדת עם הבעיה הזו כמה עשורים, ללא הצלחה. הכל מתחיל ונגמר ברצונה של ממשלת ישראל לחולל שינוי בבאר שבע. בינתיים, הרבה פרויקטים גדולים נשארו על הנייר ולצעירים אין זמן או רצון לחכות עד שמשהו מההבטחות הרבות יתממש. הם רוצים להתקדם ולא להתקע במשרות נידחות בשכר נמוך.