"הלו משטרה? מישהו ממלמל בערבית ומנסה לפרוץ אליי לדירה"

המקרה שמתארת נינה לוצ'נקו בקבוצת הפייסבוק "באר שבע ביחד", בה חברים יותר מ-53,000 איש, בהחלט כאוב ומעלה כמה שאלות. קודם כל, לתיאור המקרה, שאירע לפני יומיים: "ברבע לתשע בערב, חזרתי עם בתי מחוג שחיה", מספרת נינה. "הבן הקטן ישן בבית בהשגחת הסבא. נכנסנו הביתה, נעלנו את הדלת, נתתי לילדה אוכל והתחלתי לעשות קצת סדר בבית. סידרתי את הנעליים ליד הכניסה כשהרגשתי כי מאחורי הגב שלי מסתובב המפתח בתוך הדלת. אינסטינקטיבית, הסתכלתי על הסוגר העליון ואז על המפתח. הדלת רעדה, והמפתח זז בפנים. נצמדתי לדלת והסתכלתי בעינית. ראיתי בחור בשנות השלושים לחייו, רזה, גבוה, עם טי שרט שחור, ג'ינס וכובע עם מצחיה.

"מי אתה?", שאלתי אותו. "מה אתה עושה?". הבחור התחיל לצעוק בערבית והמשיך לנסות לפרוץ את הדלת.

"אני מתקשרת למשטרה",  אמרתי בקול רם ורצתי לטלפון.

השגתי את המוקד תוך רגע. "מנסים לפרוץ לי לבית ואני בתוכו", אמרתי למוקדנית בצירוף הכתובת המדויקת. נאמר לי, בלי שאלות מיותרות, כי הניידת בדרך אליי. אני, תוך כדי ההמתנה, מחייגת לראש ועד הבית כדי לוודא שהקלטות המצלמות זמינות. יש מצלמות בתוך ומסביב לבנין.

השוטרים הגיעו מהר. נכנסו הביתה. שאלו האם הבחור הצליח להיכנס לתך הדירה. תיארתי להם את המקרה. יצאו לסיור בסביבת הבניינים. התקשרו אחרי כמה דקות. ביקשו שאתקרב לחלון, אך לא אפתח התריסים. מתחת לחלוני עמדו השוטרים, יחד עם הבחור. זיהיתי אותו. שניים מארבעת השוטרים עלו לדירתי. בחצי עין ראיתי על המסך של אחד מהם את הפרטים של מי שרצה לפגוע בי ובילדיי. כמו בתוך חלום רע שמעתי, כי מדובר בבחור שהוריו גרים בבנין הסמוך, אך הוא נמצא במעקב פסיכיאטרי ותיכף ייקחו אותו לתחנה. מתוך הניידת התקשר אליי אחד השוטרים. "רציתי להרגיע אותך, זה אחד פסיכיאטרי, אני מכיר אותו. הוא היה מסתובב פה הרבה, אין לך מה לדאוג. לא ייעשו הרבה בעניין הזה, כי הוא לא פרץ לדירה בפועל. הזעיקו אותנו ואנחנו מהבילוש, כי אמרת שהוא פורץ - אבל הוא לא פרץ. הוא חולה נפש, הוא לא מכיר אותך. הוא מחפש כל הזמן את הדירה של ההורים שלו. ואל תדאגי, הוא לא ערבי, הוא סתם קשקש".

הסברתי לשוטר בנועם שזה לא מרגיע אותי, אלא להיפך. שזה לא משנה לי, האם הוא ערבי, רוסי, יהודי או חייזר. שאדם לא שפוי בנפשו ומסוכן לציבור מסתובב חופשי בין בניינים, זה לא בדיוק מרגיע. וכן, אני אבקש להגיע לתחנה ולהגיש תלונה בצורה מסודרת.

ואז, באורח פלא, התברר שיש לאיש המדובר צו הרחקה מהבניין שלי וכרגע יעוכב בתחנת המשטרה". האם אדם חולה נפש לא אמור להיות במוסד כלשהו, במקום להסתובב ברחובות ולאיים על חיי האזרחים? ומה עושים כדי להכניסו לשם? מה ניתן לעשות כדי להגן עליי ועל ילדיי, חוץ מלנעול דלתות וללכת עם עיניים בגב? האם המשטרה נהגה בסדר?".

ויכוח בין הגולשים: לכלוא את המתמודד או לא?

הפוסט עורר ויכוח ער בין הגולשים. עם זאת, רובם הביעו חמלה כלפי הבחור וביקשו להתחשב במצבו ואחרים פחות: "הזלזול של המשטרה בבאר שבע זה משהו אלק פסיכיאטרי את מי זה מעניין", כתבה הגולשת מלי מון. "מלחיץ ..מזל שעבר בשלום. לצערנו יש הרבה כאלה מסתובבים חופשי...", כותב הגולשת אתי סאסי. "חחח כל אחד פה יפה נפש ומשחק אותה גיבור " אף אחד לא צריך לסגור פסיכאטרים " נראה אותכם כשמישהו מנסה לפרוץ לכם לבית אם אתם לא הופכים להיות הבן אדם הכי פחדן בעולם", כותבת זהר מדינה.

"חבל על כל הדעות הקדומות שהולכות פה ולמרות שאני יכולה רק לדמיין את החרדה שהרגשת במקרה הזה, לדרוש לאשפז בן אדם שמפאת מוגבלות עושה מעשה מטריד אך לא מסכן זה חבל מאד. עבדת בחדר מיון וראית מה "שאנשים כאלה" יכולים לעשות? זה לא מספיק כדי לקטלג ככה 20 אחוז מהאוכלוסיה, שברובם את לא מבחינה כי המוגבלות הזו היא שקופה לרוב. הנזק שפוסט כזה עושה לאנשים עם מוגבלות נפשית שמתגוררים בקהילה הוא נוראי ואני מקווה שזה לא הולך להתגלגל על אנשים חפים מפשע.

כולנו צריכים לומר תודה שאנחנו לא מתמודדים עם מה שהאנשים האלה ומשפחותיהם עוברים ועל המשטרה שהגיבו בצורה מותאמת גם כלפיך והמצוקה שהרגשת בצדק אבל גם כלפי האדון הזה. רוצה לעזור לו במקום שינעלו אותו הרחק משדה הראייה של השכנים ויפול בין הכסאות? תפגשי עם המשפחה, תעזרי להם ליצור קשר עם משרד הבריאות בו את עובדת, תסייעי להם למצוא לו מסגרת מתאימה בקהילה ולא במחלקה סגורה.

בבקשה כולם תחשבו פעמיים לפני שאתם מספרים את הסיפור הזה, או לפחות תטרחו להכיר את האנשים המדוברים. העולם שלנו יכול להיות קשה ולא לכולם שפר מזלם לצאת בריאים בגופם או נפשם", כותבת עתליה לוי.  
נתי ביטון כותב: "בתור עובד סוציאלי שעובד בתחום בריאות הנפש אני יכול להגיד שלא כל אדם שמתמודד עם מחלה נפשית (וזו ההגדרה הנכונה ולא חולה נפש) צריך להיות סגור תחת השגחה. לצערי, לא הם בחרו באורך חיים מעין זה והסביבה שלנו עדיין לא מצליחה להכיל אותם. לכן, הכי קל להגיד "לסגור אותם במוסד" כדי שלא נתמודד עם השוני הזה. יחד עם זאת, אני בהחלט מבין את החששות שלך בנוגע אליך ולילדייך. זה טבעי ונורמלי לחלוטין. מתאר לעצמי שהמשטרה לא לקחה טביעות אצבע וכו' כי הוא מוכר למערכת".

מי מטפל במקרים כאלה? מתמודדים נופלים בין הכסאות

ניסינו לבדוק מי הגורם בקהילה האמור לתת מענה או תמיכה במקרה כזה. במחלקת הרווחה של עיריית באר שבע הסבירו לנו שהם לא הכתובת, אם כי "לפעמים יש שיתוף פעולה עם המרכז לבריאות הנפש, בהתאם לשכונת המגורים של המתמודד". מספר טלפון אליו הופנינו, של לשכת הרווחה השכונתית, היה תפוס שעות ארוכות.

בבאר שבע, יש לציין, חיים אלפי מתמודדים עם מחלת נפש, בהם הלומי קרב, שנפגעו במהלך שירותם הצבאי, לא אחת בעת פעילות מצבעית ובהגנה על כולנו. המרכז לבריאות הנפש מעניק להם מעטפת תמיכה, כאשר המטרה היא לאפשר להם, כמה שיותר, להיות חלק פעיל ושווה זכויות בחברה. המתמודדים, בני כל הגילאים, הדתות והעדות, חווים לא אחת ייסורים שהחברה שאינה מתמודדת לא מסוגלת אפילו לתפוס. מדובר בסבל האישי שלהם וסבל של המשפחה הקרובה להם גם. כבר שנים – וטוב שכך – שאין כולאים מתמודדים. עם זאת, לעתים המפגש בין המתמודדים לבין החברה עלול להסתיים באי הבנה, אי נעימות או חלילה, בפגיעה של המתמודד, במיוחד במציאות הישראלית המורכבת. מקרה כזה, שמידע אודותיו הגיע למערכת ברנז'ה news, בו מתמודד נדרש לעבור בידוק בטחוני במקום הומה אדם בבאר שבע. אדם שאינו מתמודד, פשוט פותח את התיק, מציג תעודת זהות וממשיך לדרכו. כאן, הצעיר נלחץ מהמעמד והטיח דברים לא ברורים במאבטח, שקרא לקציני הביטחון, שגררו את הצעיר לחדר צדדי, שם הבטיחו ללמד אותו לקח. למזלו, המלווה היה בחברתו ומנהל המקום הגיע מיד והבין במה מדובר.
החברה חייבת להבין, בין אם בדרך של הסברה, או הדרכה, אודות עולמם של המתמודדים. מצד שני, המערכת חייבת להתמודד עם מקרים כמו שמתארת נינה. נינה לא צריכה לחשוש שמישהו ינסה לפרוץ והצעיר חייב לקבל מענה.
לעיתים, במפגש עם מתמודדים הנמצאים במצב של סערה או חוסר איזון, אנחנו עלולים לפרש לא נכון את מה שהם אומרים, אבל כל מה שהם מנסים להגיד לנו באותו רגע זה שרע להם מאוד ושהם משוועים לעזרה.
במקרים כאלה, צריך לדבר עם משפחתו של הצעיר, בצורה רגועה ומכבדת. להתקשר למחלקת הרווחה בעיריית באר שבע (או העירייה של מקום המגורים) ולהסביר את המצב. כמו כן, להתקשר עם הפרטים למרכז לבריאות הנפש, להציג את עצמכם ואת הבעיה.

עד כמה שזה קשה, החברה צריכה לחבק את מתמודדי הנפש, בהם את הלומי הקרב. לא למהר לשפוט. לדבר עם המשפחות בצורה מכבדת ועדינה ככל האפשר. לשאול את המשפחה אם יש דרך לדבר עם המתמודד כשהוא בסערה. לכם אולי לא נעים, אבל האיש הזה שמולכם, שאולי מדבר לא ברור, או מתנהג מוזר, כועס, מקלל, בועט בקיר, בועט בעץ, עובר כרגע את הגיהינום של חייו. במידת האפשר, צריך לגלות אמפתיה, חמלה ואנושיות. לדווח כן, לשפוט – אנחנו קטנים מאוד לזה.

ניסינו לבדוק מי הגורם בקהילה האמור לתת מענה או תמיכה במקרה כזה. במחלקת הרווחה של עיריית באר שבע הסבירו לנו שהם לא הכתובת, אם כי "לפעמים יש שיתוף פעולה עם המרכז לבריאות הנפש, בהתאם לשכונת המגורים של המתמודד". מספר טלפון אליו הופנינו, של לשכת הרווחה השכונתית, היה תפוס שעות ארוכות.