המעשה שעצר את המגפה בפרשת פנחס: מה זיכה את פנחס בברית שלום?

הפרשה הקודמת הסתיימה כאשר בלעם הרשע ניסה פעם אחר פעם לקלל את עם ישראל, אך בכל פעם יצאה מפיו ברכה.

בלק כבר איבד את סבלנותו. הוא כעס על בלעם ושלח אותו בחזרה למקומו. אבל בלעם, מתוך הבושה והכישלון, ניסה לתת לו עצה אחת לפני לכתו: לקלל את עם ישראל אינני יכול, מפני שה' איתם. אבל אם תצליח להרחיק אותם מהקב״ה, ממילא תוכל לפגוע בהם גם בלי הקללות שלי.

בלעם הבין דבר עמוק: כל עוד עם ישראל מחובר לה', שום כוח אינו יכול לגבור עליו. לכן הוא חיפש דרך לפגוע לא בגוף, אלא בקדושה.

העצה המרושעת של בלעם

חז״ל מביאים את עצתו של בלעם: ״אלוהיהם של אלו שונא זימה הוא״.

כלומר, אם רוצים להרחיק את עם ישראל מאביהם שבשמים, צריך להכניס בהם טומאה ופריצות. כאשר הקדושה נפגעת, ההגנה הרוחנית נחלשת.

מכאן נלמד כלל גדול, אחים ואחיות יקרים: כמה ה' יתברך אוהב צניעות. על בת ישראל נאמר: ״כל כבודה בת מלך פנימה״. יש יסודות פשוטים ובסיסיים ששומרים אותנו קרובים לה', והצניעות היא אחד מהם.

לא מדובר רק בלבוש, אלא גם בהתנהגות, בדיבור, במחשבה, בגבולות ובשמירה על קדושת הבית היהודי. כאשר אדם שומר על הקדושה שלו, הוא שומר על הקשר שלו עם הקב״ה.

הנפילה הגדולה במחנה ישראל

הגמרא במסכת סנהדרין מתארת כיצד נפרסה מלכודת רוחנית לעם ישראל. בנות מואב ומדין פיתו את בני ישראל לעבירה ולעבודה זרה, והחטא הלך והתפשט בתוך המחנה.

התוצאה הייתה קשה מאוד. מגפה פרצה בעם, ו-24 אלף איש נפלו. בראש החוטאים עמד זמרי בן סלוא, נשיא בית אב משבט שמעון.

הזעזוע היה עצום. כיצד אדם גדול, בעל מעמד של נשיא בישראל, יכול ליפול כך? אבל התורה מלמדת אותנו שאין אדם שמוגן מן היצר הרע רק בזכות תפקידו, שמו או מעמדו. לפעמים דווקא אדם גדול צריך להישמר יותר, מפני שהנפילה שלו משפיעה על רבים.

פנחס מתעשת ברגע האמת

בתוך הבלבול וההלם קם פנחס בן אלעזר, נכדו של אהרון הכהן. הוא ראה את חילול ה' ואת הסכנה הגדולה לעם ישראל, ומתוך קנאות טהורה לכבוד שמים פעל לעצור את החטא.

התרגום המיוחס ליונתן מביא שנעשו לפנחס ניסים רבים באותו מעמד. המעשה שלו עצר את המגפה והציל את עם ישראל מהמשך ההידרדרות.

חשוב להבין: התורה אינה מלמדת כאן שכל אדם רשאי לפעול לבדו מתוך כעס. מדובר במעמד חריג מאוד, בהלכה מיוחדת ובאדם שפעל ללא אינטרס אישי, מתוך מסירות נפש מוחלטת לכבוד ה' ולהצלת ישראל.

ועל כך אומר הקב״ה:

״הנני נותן לו את בריתי שלום״.

מדוע זכה דווקא לברית שלום?

לכאורה יש כאן דבר מפתיע. פנחס פעל בתקיפות גדולה, ובכל זאת הוא מקבל דווקא ברית של שלום.

התשובה היא שפנחס לא היה אדם אלים או כעסן. להפך, הוא היה נכדו של אהרון הכהן, שעליו נאמר: ״אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה״.

פנחס היה מטבעו אדם עדין ורודף שלום. אך כאשר ראה שכבוד ה' נפגע ועם ישראל נמצא בסכנה, הוא ידע להפוך את מידותיו ולפעול בתקיפות. זו הייתה גדלותו: לא לפעול לפי האופי האישי שלו, אלא לפי מה שנדרש ממנו באותו רגע.

אדם אמיתי אינו שבוי במידותיו. הוא יודע מתי לשתוק ומתי לדבר, מתי לוותר ומתי לעמוד על האמת, מתי להיות רך ומתי להיות תקיף. הכול לשם שמים, ולא למען כבודו.

פנחס ומסירת התורה לדורות

הרמב״ם, בהקדמתו למשנה תורה, מונה את פנחס כחוליה מרכזית במסירת התורה. הוא כותב שמשה רבינו מסר את התורה ליהושע, לאלעזר ולפנחס, ובהמשך קיבל עלי הכהן מן הזקנים ומפנחס.

יש מסורות וחשבונות שלפיהם פנחס האריך ימים מאות שנים. בין אם הדברים מובנים כפשוטם ובין אם יש בהם עומק נוסף, ברור שחז״ל מציגים את פנחס כדמות שחיברה בין דורות, העבירה תורה והמשיכה את השלשלת הרוחנית של עם ישראל.

השכר שלו לא הסתכם בהצלתו האישית. הוא זכה להיות ממעבירי התורה לדורות הבאים.

כאשר אדם הופך את מידותיו

חז״ל מספרים במסכת חגיגה על רב ביבי בר אביי, ששאל את מלאך המוות מה נעשה בשנים שנותרו לאדם שנפטר לפני זמנו.

מלאך המוות השיב שכאשר הוא רואה תלמיד חכם שפוגעים בו ומעליבים אותו, ויש בידו להשיב ולנקום, אך הוא מתגבר על מידותיו, שותק ומוחל, נותנים לו מאותן שנים.

יש כאן יסוד עצום: כאשר אדם הופך את טבעו למען השלום, שולט בכעסו ואינו מקפיד, הוא זוכה לחיים.

פנחס פעל לכאורה בכיוון ההפוך. הוא היה אדם עדין, אך ברגע שבו נדרשה תקיפות לכבוד שמים, הוא הפך את מידותיו. לא מפני שכעסו האישי בער בו, אלא מפני שראה את עם ישראל נופל ואת המגפה מתפשטת.

בדיוק משום כך זכה לברית שלום. התקיפות שלו נבעה מן השלום האמיתי, מן הרצון להשיב את עם ישראל אל אביהם שבשמים.

פנחס הוא אליהו

בזוהר הקדוש ובמסורות חז״ל מובא הקשר העמוק שבין פנחס לאליהו הנביא, עד שנאמר: ״פנחס הוא אליהו״.

אליהו הנביא נוכח בכל ברית מילה, ולכן מכינים לכבודו כיסא מיוחד ואומרים: ״זה הכיסא של אליהו הנביא זכור לטוב״.

ומדוע הוא נוכח בכל ברית?

מסופר שלאחר שאליהו הנביא ניסה במשך זמן רב להחזיר את עם ישראל בתשובה ולהילחם בעבודה הזרה של אחאב ואיזבל, הוא אמר לפני ה': ״כי עזבו בריתך בני ישראל״.

אמר לו הקב״ה, לפי דברי חז״ל: בכל פעם שבני ישראל יכרתו איתי ברית, תהיה שם ותראה שהם לא עזבו את בריתי.

לכן אליהו הנביא מגיע לכל ברית מילה ומעיד שעם ישראל ממשיך לקיים את הברית עם הקב״ה.

להיזהר בכבודם של בני ישראל

יש כאן לימוד עצום. אפילו אליהו הנביא, שפעל במסירות נפש עצומה למען כבוד ה', נתבע על כך שדיבר באופן קשה על עם ישראל, אף שדבריו נבעו מכאב אמיתי.

כמה אנחנו צריכים להיזהר שלא לדבר רע על בניו של הקב״ה.

גם כאשר יהודי חוטא, אין לדעת מה יהיה מחר. אולי ישוב בתשובה, אולי יהפוך את חייו, אולי יהיה צדיק גדול. ואם פגענו בו, ביזינו אותו או קיללנו אותו, ייתכן שדיברנו לשווא נגד בן אהוב של מלך מלכי המלכים.

אין הכוונה להתעלם מחטאים או לא לומר אמת. אבל גם כאשר צריך להוכיח, יש לעשות זאת מתוך אהבה, כאב ואחריות, ולא מתוך שנאה, זלזול או שמחה בנפילת האחר.

אליהו הנביא כותב את זכויות ישראל

על אליהו הנביא אומרים תמיד: ״זכור לטוב״. יש סגולה להזכירו במוצאי שבת, ומובא שאליהו הנביא יושב אז תחת עץ החיים וכותב את זכויותיהם של ישראל.

איזו מעלה גדולה: לחפש את הטוב בעם ישראל, לכתוב את הזכויות, לראות את המצוות, את המסירות, את החסד ואת האמונה.

אולי זה המסר הגדול של הפרשה. מצד אחד, לעמוד בתקיפות כאשר הקדושה נפגעת. מצד שני, לאהוב כל יהודי, לראות את הטוב שבו ולשמור על כבודו.

שנזכה לקדושה ולטהרה, לשלום אמיתי, לשמירה על עם ישראל ולכוח להפוך את מידותינו למען רצון ה'. שנזכה שאליהו הנביא זכור לטוב יכתוב גם את זכויותינו ואת זכויות כל ישראל, ויבשר לנו במהרה על הגאולה השלמה.

כן ירבו זכויותיהם של ישראל. אמן.

שבת שלום ומבורך לעם ישראל.