לא תמיד אפשר לחיות באושר, אבל תמיד אפשר לשמוח שאנחנו חיים

לפעמים אתה שוכח את החיים לרגע, ולפעמים אתה צריך חיים שלמים כדי לשכוח רגע. לא תמיד אפשר לחיות באושר, אך תמיד צריך להיות שמח שאתה חי.

יש רגעים בחיים שנמשכים שניות, אך נשארים איתנו שנים. ויש ימים שלמים שאנחנו עוברים בהם מבלי להיות באמת נוכחים בהם. אולי אחת הטרגדיות הגדולות של האדם איננה רק העובדה שהחיים חולפים, אלא שלפעמים הוא שוכח לחיות אותם בזמן שהם עדיין בידיו.

אנחנו נוטים לחשוב שאושר הוא מצב שבו הכול מסתדר. שהבריאות טובה, המשפחה שלמה, הפרנסה מסודרת, אין דאגות ואין כאב. אבל החיים אינם מבטיחים לנו אושר רצוף. יהיו בהם אכזבות, פרידות, דאגות, כישלונות ורגעים של כאב. השאלה האמיתית איננה כיצד לחיות בלי כאב, אלא כיצד לא לתת לכאב לקחת מאיתנו גם את החיים.

קהלת אומר: "טוֹב לָלֶכֶת אֶל בֵּית אֵבֶל מִלֶּכֶת אֶל בֵּית מִשְׁתֶּה, בַּאֲשֶׁר הוּא סוֹף כָּל הָאָדָם, וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ." מדוע דווקא בית האבל? מפני ששם האדם נזכר באמת הפשוטה שאנחנו מעדיפים לעיתים לשכוח: הזמן שלנו מוגבל. דווקא הידיעה שהחיים אינם אינסופיים צריכה ללמד אותנו לא לבזבז אותם על דברים שאינם ראויים להם. כמה שעות אנחנו מבזבזים על כעסים, כמה ימים על ויכוחים וכמה שנים על דאגות שלבסוף אפילו איננו זוכרים? הידיעה שהזמן קצוב איננה אמורה להפחיד אותנו, אלא להעיר אותנו.

שמחה היא גם עבודה

הרמב"ם כותב: "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן, עבודה גדולה היא" (הלכות שופר, סוכה ולולב). מילה אחת בדבריו ראויה במיוחד להתבוננות: "עבודה". הרמב"ם מלמד אותנו ששמחה איננה תמיד רגש שמגיע מעצמו. לפעמים צריך לעבוד עליה.

אדם יכול להיות עצוב ועדיין לבחור בחיים. הוא יכול לכאוב ועדיין להודות. הוא יכול לשאת זיכרון קשה ועדיין ליצור זיכרונות חדשים. וזה אולי ההבדל בין אושר לבין שמחת חיים. אושר תלוי לעיתים במה שקורה לנו, ואילו שמחת חיים תלויה במידה רבה במה שאנחנו בוחרים לעשות עם מה שקורה לנו.

במסכת תענית מסופר על רבי ברוקא, שהיה פוגש את אליהו הנביא בשוק. באחד הימים שאל אותו אם יש בשוק אדם שהוא בן העולם הבא, ואליהו הצביע על שני אנשים. רבי ברוקא ניגש אליהם ושאל למעשיהם. הם סיפרו שהם אנשים שמחים ומשמחים, שכאשר הם פוגשים אדם עצוב הם משתדלים לשמח אותו, וכאשר הם רואים שני אנשים שרבים ביניהם הם מנסים להשכין שלום.

הגמרא אינה מספרת שהם היו עשירים, מפורסמים או בעלי תפקיד חשוב. הם פשוט ידעו לעשות דבר שנראה קטן, אך הוא למעשה עצום: להחזיר לאדם אחר מעט מן החיים שנלקחו ממנו. אולי זה אחד מסודות השמחה. לפעמים הדרך הטובה ביותר למצוא אור בתוכנו היא להיות אור עבור מישהו אחר.

לא לתת לרגע אחד לגנוב יום שלם

כולנו נפגעים, כולנו כועסים וכולנו נכשלים לפעמים. זה אנושי. אבל אחרי שהכאב מגיע, כדאי לשאול את עצמנו שאלה קשה: האם האירוע עדיין מכאיב לי, או שאני כבר ממשיך להכאיב לעצמי בגללו?

אדם יכול לפגוע בנו בחמש דקות, אבל אם אנחנו משחזרים את אותן חמש דקות בראש בכל יום במשך שנה, הפגיעה כבר איננה נמשכת חמש דקות. היא לוקחת מאיתנו שנה. לא כל מי שפגע בנו ראוי לקבל גם את המחר שלנו. יש דברים שצריך לזכור, יש דברים שצריך ללמוד מהם, אבל יש גם דברים שבשלב מסוים צריך לדעת להניח.

וכדי לחיות באמת, כדאי לעשות בכל יום גם משהו שלא בהכרח "משתלם". טלפון לאדם בודד, מילה טובה, חיבוק, ביקור אצל אדם מבוגר, הקשבה אמיתית לחבר שעובר תקופה קשה או פרגון למישהו בלי לחשוב מה נקבל בחזרה. דווקא המעשים שאינם מכניסים לנו דבר לחשבון הבנק יכולים להכניס הרבה מאוד לחשבון החיים.

אנחנו גם נוטים לחכות כל הזמן לדבר הגדול הבא: לחופשה, לחג, לקידום, לחתונה, לנסיעה או לאירוע המשפחתי הבא. ובינתיים החיים עצמם עוברים לידנו. אלא שהחיים אינם מורכבים רק מהאירועים הגדולים. הם מורכבים משיחה טובה, מצחוק עם הילדים והנכדים, מארוחה משפחתית, משקיעה יפה, מקפה עם חבר, מחיבוק וממישהו שהגיע בדיוק כשהיינו צריכים אותו. אלה אינם החיים "שבדרך". אלה החיים עצמם.

להיות האדם שמחזיר לאחרים את החיוך

אולי אחת הדרכים היפות ביותר להעמיק את החיים שלנו היא להחזיר מעט חיים לאחרים. להשלים בין שני אנשים, לשמח חבר, להרים טלפון כשכולם שותקים, לעודד אדם שנפל, לפרגן בלי קנאה ולראות את מי שאחרים אינם רואים. לפעמים אדם איננו זקוק לפתרון לבעיה שלו. הוא זקוק למישהו שיזכיר לו שיש לו עדיין סיבה לחייך.

חז"ל אמרו: "כל המרחם על הבריות, מרחמין עליו מן השמים" (שבת). והחיים? הם קורים עכשיו. אנחנו עסוקים כל כך בניסיון להאריך את החיים, עד שלפעמים אנחנו שוכחים את המשימה החשובה לא פחות: להעמיק אותם.

לסיום

יום אחד לא נזכור את רוב הוויכוחים שעליהם התעקשנו, את רוב הדברים שקנינו או את רוב הדאגות שהעסיקו אותנו. נזכור אנשים. נזכור אהבות. נזכור חיבוקים. נזכור מי היה שם בשבילנו ברגע קשה, את מי ששימחנו ואת מי ששימח אותנו.

ולכן, לא תמיד אפשר לחיות באושר, אבל תמיד אפשר לשמוח שאנחנו חיים. כי אם החיים שברו לך רגע, אל תיתן לרגע השבור לשבור לך את החיים. כל עוד אתה נושם, הסיפור שלך עדיין נכתב. ועדיין מחכה לך בתוכו שיחה אחת טובה, חיבוק אחד, חסד אחד, אהבה אחת או רגע קטן של אושר. רגע שבשביל לזכות בו, אולי היה שווה לעבור את כל הדרך.

חברות וחברים, מודה לכם על קריאת המאמרים, לרבות על הערותיכם והארותיכם.

משה דנוך, עבדכם הנאמן