הרגע שבו משה רבינו הסכים לעזוב: הלקח הגדול מפרשת נצבים וילך

״הן קרבו ימיך למות... קרא את יהושע״.

פרשות נצבים וילך נאמרות בסוף ימיו של משה רבינו עליו השלום. זהו זמן נורא ומרגש, שבו המנהיג הגדול של עם ישראל, מי שהוציא את ישראל ממצרים, קרע להם את הים, הוריד להם את התורה מן השמים והנהיג אותם ארבעים שנה במדבר, עומד לפני הסתלקותו מן העולם.

הקב״ה מצווה את משה רבינו לקרוא ליהושע בן נון, מפני שהגיע זמנו של יהושע להנהיג את עם ישראל. כאן מתחיל אחד הרגעים העמוקים ביותר בתורה: רגע של מעבר הנהגה, רגע של ענווה, רגע שבו מתגלה מי הוא באמת משה רבינו.

הגיע זמנו של יהושע

באוצר המדרשים מובא מעין ״מאחורי הקלעים״ של הפסוק הזה.

משה רבינו אומר לפני ה': אחרי כל מה שיגעתי על עם ישראל, אתה מבקש שאמות?

אמר לו ה': משה, רב לך. כלומר, יש לך זכויות רבות ועצומות, אבל הגיע זמנו של יהושע.

יש כאן יסוד גדול מאוד. לכל אדם יש שליחות בעולם, ולכל שליחות יש זמן. גם האדם הגדול ביותר, גם המנהיג הגדול ביותר, גם מי שמסר את כל חייו עבור עם ישראל, אינו מחזיק בתפקיד משום שהתפקיד שייך לו. הכול מאת ה'. כשהקב״ה נותן תפקיד, האדם צריך למלא אותו באמונה. וכשהקב״ה מעביר את התפקיד הלאה, צריך לדעת שגם זה רצון ה'.

גם דוד המלך ביקש לדעת את קצו

את עניין הזמן בעולם ראינו גם אצל דוד המלך עליו השלום.

הגמרא במסכת שבת מספרת שדוד המלך מאוד רצה לדעת את זמן פטירתו, כמו שאמר בתהלים: ״הודיעני ה' קצי ומידת ימי מה היא״.

ענה לו ה' שדבר זה סתום מבני האדם. אבל ה' גילה לו את היום שבו ייפטר מן העולם: יום שבת קודש.

דוד המלך חשש מפטירה בשבת, מפני שיש בכך עניינים הלכתיים שונים. למרות מעלת קדושת השבת, ביקש דוד להיפטר ביום שישי.

אמר לו ה': ״טוב יום בחצריך מאלף״. כלומר, טוב לי יום אחד שאתה בעולם ומזמר ומשבח לפניי, יותר מאלף עולות שיקריב לפניי בנך שלמה.

ביקש דוד המלך: אם כך, אולי אפטר ביום ראשון?

ענה לו ה': אין מלכות נוגעת במלכות חברתה, וכבר הגיע זמנו של שלמה בנך למלוך.

מכאן רואים שגם אצל גדולי עולם, גם אצל דוד המלך, יש זמן מדויק שנקבע מן השמים. אין אדם נכנס לתפקידו של חברו אפילו כמלוא נימה, ואין מלכות נוגעת במלכות חברתה.

משה מוכן לוותר על גדולתו

נחזור למשה רבינו.

שאל משה את ה' יתברך: מפני מה אני צריך למות? רק מפני שהגיע זמנו של יהושע למלוך? אני מוכן לרדת מגדולתי בחיי, ויהושע ימשיך בהנהגה.

איזו ענווה. איזה לב נקי. משה רבינו אינו נאחז בכיסא, אינו מבקש כבוד, אינו מתעקש לשלוט. הוא מוכן לוותר על ההנהגה, ובלבד שיישאר בחיים ויוכל להמשיך להיות קרוב לה' יתברך.

אמר לו ה': האם תהיה מוכן לשמש את יהושע, כמו שהוא היה משמש אותך?

מיד ענה משה בענווה רבה: כן.

הלך משה אל יהושע וקרא לו: רבי יהושע.

יהושע נאחז בפחד עצום ובבושה. הוא אמר למשה: וכי לי אתה קורא רבי?

אמר לו משה: אם אתה רוצה שאמשיך לחיות, כך רצון ה', שאני אהיה השמש שלך מעכשיו.

המנהיג הגדול הופך להיות שמש

צריך להתבונן בזה היטב.

משה רבינו, המנהיג הגדול ביותר של עם ישראל, מי שרבותינו דורשים עליו שהיה גם המלך הראשון של ישראל, שנאמר: ״ויהי בישורון מלך״, יורד ממדרגתו הרמה ומוכן להיות שמש של תלמידו.

לא רק במילים. משה רבינו עשה כבוד ליהושע כאילו יהושע הוא הרב והוא התלמיד.

זוהי ענווה שאין לה שיעור. אדם רגיל מתקשה לוותר על כבוד קטן. לפעמים אדם נפגע אם לא נתנו לו מקום, אם לא קראו לו בתואר הנכון, אם לא הזכירו אותו מספיק. ומשה רבינו, גדול הנביאים, מוכן להפוך מתלמיד חכם ומנהיג עליון לשמש של יהושע.

אבל אז מגיע רגע קשה מאוד.

כאשר ה' היה רוצה לדבר עם משה, היה יורד עמוד ענן על אוהל מועד, וכך ידע משה להיכנס ולשמוע את דבר ה'. אבל עכשיו, כאשר יהושע הוא המנהיג, יהושע נכנס לאוהל מועד, ומשה רבינו עומד בחוץ.

משה הצטער מאוד. לא על כבודו. לא על מעמדו. לא על כך שהתפקיד עבר ליהושע. הצער שלו היה על דבר אחד בלבד: עד עכשיו היה זוכה לדבר עם ה' יתברך, ועכשיו הוא עומד בחוץ ואינו זוכה לשמוע את דבר ה'.

כאן הבין משה והסכים להיפטר מן העולם.

מהי ענווה אמיתית

מכאן נלמד מהי ענווה אמיתית.

ענווה אינה לחשוב שהאדם אינו שווה כלום. משה רבינו ידע היטב את תפקידו ואת שליחותו. ענווה היא לדעת שכל מה שיש לי ניתן לי מה'. הכבוד אינו שלי. התפקיד אינו שלי. ההצלחה אינה שלי. גם כאשר אני גדול, אני נשאר עבד ה'. ואם רצון ה' הוא שאפנה את המקום למישהו אחר, אני עושה זאת באמונה.

כמה אנו צריכים ללמוד ממשה רבינו.

לפעמים אדם נאחז בתפקיד, במעמד, בכבוד, בשליטה או בהרגלים ישנים. קשה לו לראות מישהו אחר מתקדם. קשה לו לפרגן. קשה לו להבין שהגיע הזמן של אדם אחר. אבל התורה מלמדת אותנו שהגדולה האמיתית היא לא רק לדעת להנהיג, אלא גם לדעת לפנות מקום כאשר כך רצון ה'.

מוצאי שבת: הילולת חבקוק הנביא

במוצאי שבת מציינים את הילולת חבקוק הנביא.

סיפור לידתו של חבקוק הנביא מרתק ביותר. הוריו היו אנשים עשירים, אך במשך שנים רבות לא זכו לילדים.

אלישע הנביא היה עובר מעיר לעיר כדי לחזק את עם ישראל, והיה עושה ניסים גדולים. באחד ממסעותיו היה מתאכסן בבית האישה השונמית, מהעיר שונם.

אותה אישה הייתה דואגת לארח את אלישע הנביא בביתה בכל פעם שהיה עובר בעיר. בשלב מסוים החליטה לעשות תוספת בנייה, ובנתה עבורו מקום מיוחד שישמש את אלישע הנביא בכל פעם שיבוא לעירם.

אלישע הנביא התרגש מאוד מן הכבוד הגדול שהעניקה לו אותה אישה, וביקש לברך אותה. הוא שאל את גיחזי, שמשו, במה ניתן לברך אותה.

גיחזי השיב לו: בעלה זקן ואין להם ילדים.

אמר לה אלישע הנביא: ״למועד הזה כעת חיה, את חובקת בן״.

ואכן כך היה. כעבור שנה זכתה האישה השונמית לחבוק בן, והוא חבקוק הנביא.

ובעזרת ה', כך יהיה עם כל המצפים לישועה ולפריון.

הילד שנפטר ושב לחיים

כאשר גדל הילד, חש לפתע שראשו כואב, ולאחר מכן נפטר.

אמו לא התייאשה. היא רצה לחפש את אלישע הנביא, מתוך אמונה שהוא יוכל לעשות נס ולהשיב את בנה לחיים.

אלישע נתן לגיחזי, משמשו, את מקלו, וביקש ממנו שלא ידבר עם איש בדרך, אלא ילך ויניח את המקל על פני הילד, והוא יקום לתחייה.

גיחזי, שחז״ל מעידים עליו שלא היה צדיק, ראה בדרכו כלב מת ורצה לנסות אם המקל אכן פועל. הוא החיה את הכלב, אבל כאשר הגיע אל הילד והניח עליו את המקל, המקל כבר לא פעל.

אלישע הנביא הגיע בעצמו אל הילד. הוא שם פיו על פיו, עיניו על עיניו וידיו על ידיו, והתאמץ עליו עד ששב הילד לחיים.

שתי חביקות

לדברי הזוהר הקדוש, שמו של חבקוק הנביא נרמז בשתי החביקות שהיו בו.

החיבוק הראשון היה קודם לידתו, כאשר אלישע אמר לאמו: ״למועד הזה את חובקת בן״.

החיבוק השני היה כאשר אלישע החיה אותו, בחבקו אותו ובשימו פיו על פיו וידיו על ידיו.

וכך מובא בזוהר הקדוש: ״חבקוק תרין חבוקין הוו״, כלומר שתי חביקות היו בו.

כמה כוח יש לברכה של צדיק. כמה כוח יש לאמונה של אם שאינה מתייאשת. וכמה כוח יש להכנסת אורחים, לכבוד תלמידי חכמים וללב פתוח.

האישה השונמית נתנה לאלישע מקום בבית, ומתוך כך נפתח לה שער של ישועה. היא לא עשתה זאת כדי לקבל שכר, אלא מתוך כבוד לתורה ולצדיק. אבל בשמים אין דבר טוב שהולך לאיבוד.

לקחת את המסר אלינו

פרשת נצבים וילך מלמדת אותנו על מעבר הנהגה, על ענווה, על הזמן המדויק של כל אדם ועל היכולת לקבל את רצון ה' גם כשאינו קל.

משה רבינו מלמד אותנו שאדם יכול להיות הגדול שבגדולים ועדיין להישאר עבד נאמן, בלי גאווה, בלי אחיזה בכבוד ובלי רצון לשלוט. חבקוק הנביא מלמד אותנו שיש ישועות שמגיעות בזכות אמונה, תפילה, הכנסת אורחים ודבקות בצדיקים.

יהי רצון שנזכה ללמוד ממשה רבינו ענווה אמיתית, לקבל את רצון ה' באמונה, לכבד תלמידי חכמים, להרבות הכנסת אורחים, ולראות ישועות גדולות לכל עם ישראל.

זכות חבקוק הנביא תעמוד לנו ולכלל ישראל. אמן.

שבת שלום ומבורך עם ישראל.