פרשת קורח: כשהקנאה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם

״הקנאה, התאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם״.

שלוש המידות הללו, קנאה, תאווה וכבוד, הן מידות מסוכנות מאוד. כאשר אדם נותן להן לשלוט על חייו, הוא עלול לאבד הכול: את שיקול הדעת, את האמונה, את השלום, את המשפחה, את הכבוד האמיתי - ולפעמים אפילו את עולמו.

בפרשת קורח אנחנו רואים זאת בצורה החדה ביותר. קורח היה אדם עשיר מאוד, בעל מעמד גדול, אדם שזכה לכבוד ולחשיבות. אבל כל זה לא הספיק לו. הקנאה עיוורה אותו, והוציאה אותו מדעתו.

קורח חשב לעצמו: אם אני אדם גדול ומוערך, אם אני שולט על עסקים רבים, אם יש לי כסף, השפעה ומעמד - אולי אני יכול גם לנהל אומה שלמה. אולי אפילו יותר טוב ממשה רבינו.

אבל כאן הייתה הטעות הגדולה שלו. העיוורון של הקנאה היה כל כך גדול, עד שהוא בכלל לא הכניס את ה' יתברך למשוואה. הוא שכח שמנהיגות בעם ישראל אינה נקבעת לפי עושר, כוח, תארים, קשרים או מעמד ציבורי. מנהיגות אמיתית נקבעת על פי רצון ה'.

למה דווקא משה רבינו

ה' בחר במשה רבינו לא בגלל כישורי ניהול חיצוניים, ולא בגלל תואר או מעמד. ה' בחר בו בגלל הענווה, הרחמים, נקיות הלב והמסירות שלו לעם ישראל.

להפך, מבחינה חיצונית משה רבינו לא נראה כמו מי שהיה נבחר על ידי בני אדם להנהיג עם. הרי משה עצמו אמר לה': ״כי כבד פה וכבד לשון אנכי״. לפי המדרש, כבר כשהיה תינוק אצל פרעה, החרטומים רצו לבדוק אם הוא יהיה מושיעם של ישראל. הניחו לפניו קערה של זהב וקערה של גחלים. משה התינוק רצה לקחת מן הזהב, אך מלאך דחף את ידו אל הגחלים, ומתוך כך נכוותה לשונו ונעשה כבד פה.

ובכל זאת, דווקא הוא היה המנהיג הגדול ביותר של עם ישראל. מפני שרצון ה' אינו מחפש את מי שיודע לדבר הכי יפה, את מי שמחזיק בתואר הכי מרשים או את מי שיש לו הכי הרבה כבוד. ה' יתברך מחפש את הלב של האדם ואת המידות הטובות שלו.

לכן נאמר בפרשה: ״ויקח קורח״. קורח רצה לקחת לעצמו גדולה שלא הייתה ראויה לו. הוא רצה לקחת תפקיד שלא ניתן לו מן השמים. וכאשר אדם מנסה לקחת לעצמו דבר שאינו שלו, גם מה שכבר יש לו עלול להילקח ממנו.

כוחה ההרסני של מחלוקת

קורח, בזכות מעמדו הגדול, הצליח לערער חלקים גדולים בעם. הוא אסף סביבו אנשים רבים ונכבדים, שגם הם התמלאו במחשבות שאולי הנה, קורח עומד להחליף את משה רבינו. ואם קורח יעלה לגדולה, הם כמקורביו יקבלו חלק מהעוגה ויזכו להיות חלק מהנהגת עם ישראל.

כך נראית מחלוקת. היא מתחילה בטענה אחת, לכאורה אידיאולוגית. אחר כך מצטרפים אליה אינטרסים, כבוד, חלומות על תפקידים, חשבונות אישיים ופחד להפסיד מעמד. ומרגע שהמחלוקת מתלקחת, קשה מאוד לעצור אותה.

משה רבינו, בענוותנותו העצומה, הולך לקראתם ומנסה לפייס אותם. הוא לא עושה זאת מפני שהם צודקים. הוא עושה זאת כדי להציל אותם. משה יודע מה קורה למי שמחזיק במחלוקת, והוא מנסה למנוע מהם פגיעה ונזק.

אבל קורח ואנשיו, מתוך תחושת כוח, עושר ומעמד, מרגישים שהם בדרך לנצח. גם כאשר משה רבינו בא לקראתם, הם אינם מתעוררים. להפך, הם מוסיפים על חטאם.

הסוף של קורח ועדתו

סופם של קורח ועדתו ידוע. האדמה נפתחת ובולעת אותם חיים. העושר של קורח, הכבוד שלו, המעמד שלו וכל מה שחשב שייתן לו כוח - הכול נבלע יחד איתו.

זהו לימוד גדול לדורות: ה' יתברך ממליך מלכים. לא העושר ממליך, לא הכבוד ממליך, לא הקשרים ולא ההשפעה. האדם הוא עפר ואפר, וסופו לשוב אל העפר. אם אדם משתמש בכוחו כדי לבנות, להיטיב ולהרבות שלום - אשריו. אבל אם הוא משתמש בכוחו כדי להבעיר מחלוקת, סופו לאבד גם את מה שיש בידו.

פיטום הקטורת

בהמשך הפרשה אנו רואים שניצני המרד של קורח חילחלו בקרב רבים בעם. חלק מן האנשים החלו להפגין ולדבר נגד משה רבינו, וטענו שבגללו קורח ואנשים נוספים מתו.

ה' יתברך מבקש ממשה ואהרון להתרחק מן העם, מפני שמגיפה עומדת להגיע. משה ואהרון משתטחים על פניהם ומבקשים רחמים על עם ישראל. ואף על פי כן, המגיפה מתחילה.

משה רבינו מבקש מאהרון הכהן לקחת מחתה ולשים עליה קטורת. הקטורת הייתה תערובת מיוחדת של סממנים שהיו מקטירים על מזבח הזהב בבית המקדש. אהרון מסתובב עם המחתה בתוך העם, והמגיפה נעצרת.

וממי למד משה רבינו את הסגולה הזאת, לעצור את מלאך המוות? ממלאך המוות בכבודו ובעצמו.

כאשר משה רבינו עלה לשמים לקבל את התורה, נתקנאו בו המלאכים ורצו לפגוע בו. הם שאלו: ״מה לילוד אישה בינינו?״ אמר לו ה': אל תפחד, אחוז בכיסא כבודי וענה להם.

משה רבינו ענה להם: כתוב בתורה ״לא תרצח״, ״לא תנאף״, ״לא תגנוב״. האם קנאה יש ביניכם? האם יצר הרע יש ביניכם? האם הדברים האלה שייכים לכם?

מתשובתו של משה התפעלו המלאכים, וכל אחד מהם נתן לו מתנה רוחנית. המתנה של מלאך המוות הייתה הסוד כיצד לעצור אותו על ידי פיטום הקטורת. כמה אהוב היה משה רבינו למעלה ולמטה.

ובני קורח לא מתו

ואז התורה מגלה לנו יסוד נפלא: ״ובני קורח לא מתו״.

אם כל מי שהיה חלק מן המחלוקת מת, כיצד בניו של קורח, האנשים הקרובים אליו ביותר, ניצלו? הדבר מלמד שהם לא היו שותפים אמיתיים במחלוקת, והאמינו בה' ובמשה עבדו.

רש״י הקדוש מפרש שבהתחלה הם אכן היו עם אביהם, אבל בשעת המחלוקת הרהרו תשובה בליבם. ובזכות אותו הרהור תשובה - ניצלו.

כמה גדולה מעלתה של תשובה. אפילו אדם שנמצא במקום מסוכן, אפילו אדם שנסחף אחרי מחלוקת, אפילו אדם שכבר כמעט נמצא בצד הלא נכון - אם הוא עוצר לרגע, מתחרט באמת, ומחזיר את ליבו אל ה', התשובה יכולה להציל אותו.

לברוח מן המחלוקת

פרשת קורח מלמדת אותנו להיזהר מאוד מן הקנאה, מן התאווה ומן הכבוד. אדם יכול להיות עשיר, מכובד, חכם ומוצלח, אבל אם הקנאה שולטת בו - היא עלולה להחריב את עולמו.

עלינו לזכור תמיד: לא כל תפקיד שייך לנו. לא כל כבוד מגיע לנו. לא כל גדולה שאדם רוצה לעצמו היא באמת טובתו. לפעמים דווקא היכולת לעצור, לשתוק, לוותר ולהתרחק ממחלוקת - היא הגדולה האמיתית.

ומצד שני, הפרשה מלמדת אותנו גם על כוח הרחמים של משה רבינו, על מעלת השלום, על סוד הקטורת, ועל הכוח העצום של תשובה אפילו ברגע האחרון.

יהי רצון שנזכה לברוח מן הקנאה ומן הכבוד, להרבות שלום, לדבוק במידותיו של משה רבינו, ולהיות תמיד מן המחזיקים באמונה, בענווה ובתשובה שלמה.

שבת שלום ומבורך.