פרשת שלח: הדרך הקצרה שהפכה למסע של 40 שנה

הרב יגאל שריקי כותב על הניסים שליוו את עם ישראל במדבר, על חטא המרגלים שהפך מסע קצר לגזירה של דור שלם, ועל הילולת התנא הקדוש יונתן בן עוזיאל
שיתוף בווטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף בטוויטר שיתוף באימייל הדפסת כתבה
פרשת שלח: הדרך הקצרה שהפכה למסע של 40 שנה

מפרשת השבוע שלנו נבין איך דרך קצרה ממצרים לארץ ישראל הפכה למסע ארוך של 40 שנה במדבר. נלמד גם על מקצת הניסים הגדולים שנעשו לאבותינו בדרך, ועל היסוד הגדול של אמונה, הכרת הטוב ואהבת ארץ ישראל.
עם ישראל יוצא ממצרים לכיוון ארץ ישראל, הארץ המובטחת. מבחינה גיאוגרפית, מדובר במדינה שכנה. הדרך לא הייתה אמורה להימשך יותר מכמה שבועות. אבל התורה מלמדת אותנו שלא תמיד הדרך הקצרה ביותר היא הדרך שהאדם עובר בפועל. לפעמים הדרך מתקצרת או מתארכת לפי מצב הלב, לפי האמונה, לפי הבחירה של האדם ולפי הנהגת ה' בעולם.

הניסים שליוו את עם ישראל במדבר

צריך להבין מהו מסע של עם שלם במדבר. לא מדובר בקבוצה קטנה של אנשים חזקים ובריאים שיוצאת למסע מאורגן. מדובר בעם גדול, עם מבוגרים, נשים בהיריון, ילדים, תינוקות ומשפחות שלמות, בן פורת יוסף.

גם אדם יחיד היה מתקשה לשרוד מסע כזה בתנאי מדבר. כל שכן עם שלם. אבל כאשר מלך העולם לצדך, הכול אפשרי.

רבינו בחיי דורש על הפסוק ״שמלתך לא בלתה מעליך״, שנעשה לעם ישראל נס גדול מעל הטבע: הבגדים שלהם החזיקו 40 שנה כאילו היו חדשים. הם לא התבלו, לא נקרעו, ולא שלטה בהם זיעה כדרך בני אדם, למרות חום המדבר.

וזה רק נס אחד מתוך שורה ארוכה של ניסים. ענני הכבוד היו מגינים על עם ישראל, מיישרים להם את הדרך, שומרים עליהם מן הסכנות ומלווים אותם במסע הגדול. כשאדם מתבונן בזה, הוא מבין שעם ישראל לא הלך במדבר לבד. בכל רגע ורגע הייתה שם השגחה פרטית גלויה.

הנס שלא כולם ראו

יש סיפור יפה המובא במסכת ברכות, בהקשר של מקומות שנעשו בהם ניסים לישראל, על הפסוק ״את והב בסופה״.

מסופר על שני מצורעים, אחד נקרא את והשני נקרא הב. מכיוון שהיו מצורעים, הם הלכו בסוף המחנה כדי שלא יטמאו אחרים. באותו זמן שמעו האמוריים שעם ישראל עומד לעבור דרך ארצם, ופחדו מאוד שישראל יכבשו אותם.

לכן הם תכננו מתקפת פתע. הם חצבו מחילות בתוך שני הרים שהיו סמוכים זה לזה, ותכננו לתקוף את עם ישראל כאשר יעבור ביניהם.

אבל הם לא ידעו שחלק מן הניסים במדבר היה שהדרך הייתה מתיישרת לפני עם ישראל. כמו מכבש עצום, ההרים הושטחו והתקרבו זה לזה, ורבים מצבא האמורי נהרגו בתוך המחילות. עם ישראל אפילו לא ידע איזה נס עצום נעשה לו.

מי שראו את הנס היו אותם שני מצורעים שהלכו בסוף המחנה. הם סיפרו לעם בהתלהבות מה אירע מאחוריהם, וכך נודע לישראל גודל ההצלה.

מכאן נלמד יסוד גדול: החיים שלנו מלאים בניסים, גם כאשר אנחנו לא רואים אותם. לפעמים אדם ממשיך בדרכו ולא יודע בכלל מאיזו סכנה ניצל, איזה דין הומתק מעליו, ואיזו ישועה נעשתה עבורו מאחורי הקלעים.

עם ישראל השתוקק להגיע לארץ הקודש, הארץ המובטחת. אנחנו מכירים את זה גם מדורות קרובים אלינו. עולים רבים ממרוקו, מתוניס, מתימן ומקהילות נוספות, כאשר הגיעו לארץ ישראל, הדבר הראשון שעשו היה ליפול על פניהם ולנשק את אדמת הארץ.

וזה לא סיפור רחוק מאוד. מדובר על דור וחצי לפנינו. שמעתי גם סיפורים רבים מיהודי אתיופיה שחירפו את נפשם ואת גופם, ורבים מהם נפטרו בדרך, והכול כדי לראות, לדרוך ולנשק את אדמת ארץ ישראל.

אם בדור שלנו כך, כל שכן בדור המדבר. עם ישראל שמע על הארץ המובטחת, על הארץ הטובה, על הארץ אשר עיני ה' בה, והלב רצה לראות. הרצון הזה אינו בהכרח חוסר אמונה. לפעמים זו סקרנות טבעית, געגוע גדול, רצון לראות בעיניים את הדבר שאליו מחכים כל כך הרבה זמן.

למה נשלחו המרגלים

אפשר להבין זאת במשל פשוט. קבלן גדול מבטיח לבנו פנטהאוז בבניין מפואר שהוא בונה. הבן בוודאי ישמח מאוד. אבל גם אם אביו יתאר לו את יופייה של הדירה לפרטי פרטים, עדיין תהיה בו סקרנות גדולה לראות בעצמו: היכן נמצא הסלון, מה גודל המרפסת, לאיזה נוף היא פונה, איך נראים החדרים.

זו אינה בהכרח חוסר אמונה באביו. זה רצון טבעי לראות את הדבר הגדול שהובטח לו.

כך גם כאן. לכן ה' יתברך הסכים שישלחו מרגלים לרגל את הארץ. מכל שבט נבחר נציג, והם יצאו לראות את הארץ במשך 40 יום.

כאשר חזרו, הייתה התרגשות גדולה בעם. כולם צמאו לשמוע מה ראו בארץ ישראל. אבל המרגלים, כדרך המניפולטורים, התחילו בדברי אמת. הם דיברו על טוב הארץ, הביאו מפריה, ואז החלו לדבר קשות על הארץ ולשבור את רוח העם.

הם הציגו את הדברים בצורה כל כך קשה, עד שהעם התחיל לבכות. כמו אדם שמגלה, לא עלינו, שנפל קורבן לעוקץ. פתאום המקום שאליו חיכו כל כך הרבה זמן נראה להם מפחיד, בלתי אפשרי ומאיים.

רק שני צדיקים עמדו כנגד כולם: כלב בן יפונה ויהושע בן נון. הם האמינו בהבטחת ה', ראו את הטוב, ולא נתנו לפחד לשבור את האמונה.

שורש חטא המרגלים

הרמח״ל במסילת ישרים, בפרק י״א, מגלה לנו עומק עצום: הכול בגלל הכבוד. וכך הוא כותב על המרגלים, שגרמו מיתה להם ולכל דורם מיראתם שמא ימעט כבודם בכניסתם לארץ.

כלומר, מאחורי המילים הגבוהות, מאחורי הדאגה המדומה לעם, הסתתר פחד אישי. הם חששו שכאשר ייכנסו לארץ, המעמד שלהם ישתנה, הכבוד שלהם יתמעט, והם כבר לא יהיו באותו מקום שבו היו במדבר.

כמה צריך אדם להיזהר מן הכבוד. לפעמים אדם משכנע את עצמו שהוא פועל לשם שמים, שהוא דואג לציבור, שהוא אומר אמת. אבל בפנים, עמוק בלב, יש פחד לאבד מעמד, שליטה או כבוד. לכן צריך הרבה נקיות, הרבה ענווה והרבה יראת שמים.

הדרך הקצרה שהפכה ל-40 שנה

ה' ברחמיו סלח לעוון העם בזכות תחנוניו של משה רבינו. אבל החטא היה כבד מאוד, והעונש חולק על פני השנים. כביכול, במקום שהדין יבוא בבת אחת בעוצמה קשה, הוא נפרס לאורך הדורות כמעין ״פריסת תשלומים״, כדי שלא יהיה קשה מדי בפעם אחת.

לכן בכל שנה, בזמן תשעה באב, שהוא זמן חטא המרגלים, אלו ימים מסוכנים וקשים לעם ישראל. לאורך הדורות ראינו כמה אסונות כבדים התרחשו בימים הללו, ובהם חורבן בית ראשון וחורבן בית שני.

וזו הסיבה להליכה של 40 שנה במדבר: כנגד 40 הימים שבהם תרו המרגלים את הארץ. ״יום לשנה, יום לשנה״. יום אחד של שליחות שלא נעשתה באמונה הפך לשנה שלמה במדבר.

מכאן נלמד כמה כוח יש לדיבור, כמה כוח יש לאמונה, וכמה אחריות יש לאדם כשהוא חוזר משליחות ומספר לאחרים מה ראה. אפשר להרים עם שלם, ואפשר חלילה להפיל רוח של עם שלם.

הילולת התנא הקדוש יונתן בן עוזיאל

ברביעי בערב מציינים את הילולת התנא הקדוש יונתן בן עוזיאל, מי שהוגדר כגדול תלמידיו של הלל הזקן, גדול הדור.

חז״ל מספרים: ״שמונים תלמידים היו לו להלל... גדול שבכולן יונתן בן עוזיאל״. ועוד אמרו, שבשעה שהיה עוסק בתורה הקדושה, עוף שהיה עובר מעליו היה נשרף מיד מעוצמת הקדושה.

אבל גדולתו של יונתן בן עוזיאל לא הייתה רק בתורה עצומה, אלא גם במידות מתוקנות, בענווה, ברחמנות ובשלום.

מסופר על אדם עשיר שבניו לא הלכו בדרך הישר, ולכן האב הוריש את כל נכסיו ליונתן בן עוזיאל. כל אדם אחר אולי היה שמח על ״זכייה״ כזו. אבל הצדיק לא רצה שבניו של אותו עשיר ישנאו אותו, ולא רצה להרבות מחלוקת במשפחה.

מה עשה? שליש מן הנכסים מכר, שליש הקדיש לצדקה לעילוי נשמת הנפטר, ושליש נתן לבניו.

במעשה הזה הוא זכה לשלושה דברים: לקיים את רצון הנפטר, להעלות את נשמתו על ידי צדקה, והחשוב מכול - לעשות שלום בתוך המשפחה.

לא לכבודי עשיתי זאת

הגמרא במסכת מגילה מספרת שתרגום הנביאים נאמר על ידי יונתן בן עוזיאל מפי הנביאים חגי, זכריה ומלאכי. כאשר כתב את התרגום, נזדעזעה ארץ ישראל, ויצאה בת קול ואמרה: מי הוא זה שגילה סודות לבני אדם?

עמד יונתן בן עוזיאל בענווה ואמר: רבונו של עולם, אתה יודע שלא לכבודי עשיתי זאת, אלא למען בניך, שלא ירבו מחלוקות בישראל.

איזו גדלות. אדם שמסוגל לגלות סודות עליונים, אבל כל מטרתו היא לא פרסום, לא כבוד, לא שם ולא מעמד. רק דבר אחד: שלא ירבו מחלוקות בישראל.

זה חיבור נפלא לפרשה שלנו. המרגלים נפלו בגלל פחד מן הכבוד, ואילו יונתן בן עוזיאל מלמד אותנו מהי גדלות אמיתית: תורה עם ענווה, קדושה עם שלום, כוח רוחני עצום בלי שום רצון לכבוד אישי.

יהי רצון שנזכה לראות את הניסים שה' עושה איתנו בכל יום, גם את אלה שאינם גלויים לעין. שנזכה לאהוב את ארץ ישראל, לדבר טוב על הארץ ועל עם ישראל, לברוח מן הכבוד, להרבות שלום, ולהאיר את העולם בתורה, אמונה וחסד.

שבת שלום ומבורך.