כשהאדם קטן בעיני עצמו - הוא נעשה עולם שלם

האדם הוא עולם קטן. אם הוא חושב שהוא עולם, הרי הוא קטן. אך אם הוא חושב שהוא קטן, הרי הוא עולם.
ישנם משפטים שאינם רק משחק מילים מבריק, אלא מפתחות להבנת החיים עצמם. המשפט הזה חושף פרדוקס עמוק. דווקא האדם המשוכנע בחשיבותו הבלעדית מצמצם את עצמו, ואילו האדם המכיר במוגבלותו, בענוותו ובמקומו בתוך הבריאה מתרחב לממדים של עולם ומלואו. אולי זו אחת התופעות המוזרות ביותר בטבע האדם. ככל שאדם עסוק יותר בעצמו, כך עולמו נעשה צר יותר. וככל שהוא יוצא מעצמו, כך עולמו נעשה רחב יותר.
חז"ל לימדו " לפיכך נברא אדם יחידי... ללמדך שכל המאבד נפש אחת מישראל כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא " (משנה סנהדרין) מצד אחד, כל אדם הוא עולם מלא. אך מצד שני, אותה יהדות עצמה מצווה את האדם על ענווה. כאשר משה רבנו מתואר בתורה, נאמר. " וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה " (במדבר) מדהים לחשוב. האדם הגדול ביותר בתולדות עם ישראל, המנהיג שהוציא עם שלם מעבדות לחירות, אינו מתואר כחכם ביותר, גיבור ביותר או כריזמטי ביותר, אלא כעניו ביותר.

הרמב"ן באיגרתו המפורסמת לבנו כותב: "תתנהג תמיד לדבר כל דבריך בנחת לכל אדם... ובזה תינצל מן הכעס שהיא מידה רעה להחטיא בני אדם. " ומיד לאחר מכן הוא מלמד שהענווה היא שער לכל המידות הטובות. העניו אינו חושב שהוא חסר ערך. הוא פשוט מבין שהעולם אינו סובב סביבו.
רבי שמחה בונים מפשיסחה לימד, לכל אדם צריכים להיות שני פתקים בכיסיו. באחד כתוב. " בשבילי נברא העולם " (סנהדרין) ובשני כתוב, " ואנכי עפר ואפר " (בראשית) החכמה איננה לבחור באחד מהם. החכמה היא לדעת מתי להשתמש בכל אחד. כשאדם מיואש, יזכור שבשבילו נברא העולם. כשאדם מתגאה, יזכור שהוא עפר ואפר. מי שמחזיק רק את הפתק הראשון הופך ליהיר. מי שמחזיק רק את הפתק השני מאבד את כוחותיו. הגדולה האמיתית היא לחיות את שניהם יחד.

גם גדול ההוגים בעולם סוקרטס, הגיע לאותה תובנה. אמר,"אני יודע שאיני יודע." דווקא ההכרה במגבלות הידע הפכה אותו לאבי הפילוסופיה המערבית.
הפסיכולוגיה המודרנית מצאה תופעה  שאנשים בעלי ידע מועט נוטים להעריך את עצמם ביתר, בעוד שבעלי ידע עמוק מודעים יותר למורכבות ולמה שאינם יודעים. ולכן החכם נעשה עניו. הבור נעשה בטוח בעצמו.
מסופר על שבאחד הלילות פרופ' אלברט איינשטיין, התבונן בכוכבים עם תלמידיו. אחד מהם שאל, "פרופסור, אחרי כל מה שגילית, האם אתה מרגיש שאתה מבין את היקום?" איינשטיין השיב, "להפך. ככל שאני לומד יותר, אני מבין עד כמה גדול המסתורין." זהו סימן ההיכר של גדלות אמיתית. האדם הקטן בטוח שהוא כבר יודע. האדם הגדול מגלה כמה עוד יש ללמוד.

כיצד נחנך את עצמנו ליישם את הרעיון?
לשאול יותר ולהצהיר פחות - לפני שאנו מביעים דעה נחרצת, לשאול " מה אני עדיין לא יודע?"
להקשיב באמת - בשיחה הבאה, נסו להקשיב כדי להבין, לא כדי לענות.
לזכור את שני הפתקים - בזמן הצלחה  "ואנכי עפר ואפר". בזמן משבר  "בשבילי נברא העולם".
להודות בטעות - אין דבר שמגדיל אדם יותר מהיכולת לומר "טעיתי."
לעשות מעשה חסד נסתר - חסד שאיש אינו יודע עליו הוא תרגיל נפלא לצמצום האגו ולהרחבת הנשמה.
ללמוד משהו חדש מכל אדם - החליטו שבכל מפגש עם אדם תמצאו דבר אחד שניתן ללמוד ממנו.
לסיום , האדם שאומר "ראו כמה גדול אני" נשאר בגודל של גופו. אך האדם שאומר "ראו כמה גדולה השליחות שהופקדה בידי"  גדל לממדים של עולם שלם. משום שהאגו ממלא מקום, ואילו הענווה יוצרת מרחב שבו יכולים להיכנס בני אדם, חכמה, אהבה והקב"ה עצמו.

חברות וחברים , מודה לכם על קריאת המאמרים לרבות על הערותיכם והארותיכם .
משה דנוך, עבדכם הנאמן.