זהות, קבוצה ועצמאות: מהפסיכולוגיה של השסע אל הפסיכולוגיה של האיחוי
יום העצמאות הוא רגע של התעלות לאומית, אך בשנים האחרונות הוא לעיתים גם מדגיש את הקווים המפרידים בינינו. כדי להבין איך הגענו למצב העגום של "אנחנו והם", וחשוב מכך, לנסות לחשוב ביחד "איך יוצאים מזה", עלינו להכיר את המנגנונים הפסיכולוגיים העמוקים שמעצבים את הנפשות של כולנו, ולהבינם מהיסוד.
הצורך בשייכות והמוח המסווג
נקדים שתי הקדמות. הראשונה, בבסיס הקיום האנושי עומד הצורך הקמאי להשתייך. מבחינה תורשתית, אדם בודד בעבר היה אדם בסכנת חיים, ההישרדות שלנו לאורך אלפי שנים שנים הייתה מותנית בקבוצה. צורך זה טבוע בנו עד כדי כך שדחייה חברתית מפעילה במוח את אותם אזורים המופקדים על כאב פיזי. אנחנו "מתוכנתים" גנטית לחפש את הדומה לנו ולהיצמד אליו, זהו מנגנון הישרדותי ראשוני.
השנייה, כדי לנווט בעולם חברתי עמוס בגירויים, המוח שלנו פיתח כלי יעיל אך מסוכן: סיווג חברתי. המוח הוא "קמצן קוגניטיבי", הוא שואף לחסוך באנרגיה ולייעל תהליכי עיבוד מידע. במקום לעבד כל אדם כאישיות אינדיבידואלית מורכבת, אנחנו מקטלגים אותו באופן אוטומטי ומיידי: "דתי", "חילוני", "חרדי", "מתנחל", "ימני" או "שמאלני". הסיווג הזה מעניק לנו תחושת סדר וניבוי, אך הוא גם השורש של כל סטריאוטיפ. ברגע שקטלגנו אדם, אנחנו נוטים להפסיק לראות את אישיותו היחודית, ומתחילים לראות את התווית שהדבקנו לו.
תיאוריית הזהות החברתית
בשנות ה-70, הפסיכולוג היהודי-בריטי הנרי טאג'פל ביקש להבין את שורשי הדעות הקדומות. בסדרת ניסויים מפורסמת, הוא גילה תובנה מטלטלת: די בחלוקה שרירותית לחלוטין (למשל, העדפה של צייר מסוים או הטלת מטבע) כדי ליצור העדפה לקבוצה שאנו שייכים לה ("קבוצת הפנים"), ואפליה לרעה כלפי האחרת ("קבוצת החוץ").
זה קורה דרך תהליך של הזדהות. אנחנו לא רק "חברים" בקבוצה, אלא מטמיעים את ערכיה בתוך הזהות העצמית שלנו. הזהות שלנו הופכת להיות "חבר קבוצה פלונית" ולא רק "אני". כתוצאה מכך, הערך העצמי שלנו נשזר בערך הקבוצה. כדי לשמר את הערך הקבוצתי הזה, בדומה לערך העצמי הפרטי, אנחנו מבצעים השוואה חברתית תמידית. המוח לא מסתפק בזה שהקבוצה שלנו תהיה "טובה", היא חייבת להיות "טובה יותר" מהאחרת. תהליך זה מוביל ל"בידול חיובי", אנחנו מאדירים את מעלות קבוצת הפנים שלנו, ומקצינים את מגרעות הצד השני, כדי להרגיש עליונות מוסרית או ערכית.
מלכוד הקיטוב והאיום המנטלי
כשהזהות הקבוצתית הופכת לדומיננטית מדי בזהות האישית, ובמיוחד בעתות משבר, מתרחשים שני תהליכים הרסניים:
- הומוגניות של קבוצת החוץ: אנחנו מתחילים לראות את ה"אחרים" כגוש אחיד, חסר פנים וקיצוני. "כל השמאלנים הם..." או "כל הדתיים רוצים...". בעוד שבקבוצה שלנו אנחנו רואים מורכבות וגוונים, את הצד השני אנחנו משטחים לכדי קריקטורה חד-ממדית.
- הטיית האישור: המערכת הפסיכולוגית שלנו מסננת כל מידע שסותר את נרטיב הקבוצה. בעידן הרשתות החברתיות, אלגוריתמים מעצימים את המנגנון הזה ויוצרים "תיבות תהודה" שבהן האמת הקבוצתית הופכת למציאות היחידה האפשרית, וכל דעה אחרת נתפסת כשקר או כבגידה.
במציאות הישראלית, זה הופך לסיטואציה של "משחק סכום אפס". כשאנחנו חשים שהקבוצה השנייה מאיימת על ערכי הליבה שלנו, המוח מפרש זאת כאיום פיזי ומפעיל את מערכת ה"הילחם או ברח". במצב זה, האמיגדלה תופסת פיקוד, והקליפה המוחית נדחקת הצידה. שיח של שנאה, אם כן, אינו נובע בהכרח מרשעות, אלא ממנגנון הגנה פסיכולוגי שיצא משליטה.
הדרך לאיחוי: פסיכולוגיה של תקווה
הפסיכולוגיה מלמדת אותנו שביטול הזהויות המגזריות אינו אפשרי וגם לא רצוי. הזהות הקבוצתית ממלאת עבורנו צרכים פסיכולוגיים קריטיים: היא מעניקה לנו משמעות, תחושת הגנה וביטחון, ויוצרת רצף של המשכיות היסטורית ותרבותית.
עם זאת, מחקרים ובהם תיאוריית הייחודיות האופטימלית מסבירים כי לאדם יש שני צרכים מנוגדים: הצורך להיות חלק מקבוצה והצורך להרגיש ייחודי. כשהקבוצה רחבה מדי, כמו "אזרח העולם", האדם מאבד את תחושת הייחודיות שלו. זה מסביר מדוע זהויות "אמורפיות" נכשלות, הן לא מספקות את החום והאינטימיות של הקהילה.
מצד שני, כאשר הזהות המצומצמת הופכת להיות חזות הכל, אנחנו ננעלים בתוך שבטיות צרה שמולידה עוינות. במצבי קיצון, שבטיות זו יכולה להידרדר ל"כתתיות" – מצב שבו הקבוצה דורשת נאמנות מוחלטת, מבודדת את חבריה מהשפעות חיצוניות ומגדירה את כל מי שמחוץ לה כאויב.
בישראל, הבחירה בזהות מגזרית חזקה היא כמעט בלתי נמנעת. המגזר מעניק לאדם רשת ביטחון חברתית, מוסדות חינוך התואמים את ערכיו ותחושת שייכות במציאות של אי-ודאות קיומית. עבור רבים, המגזר הוא הבית הרגשי שבו הדילמות הערכיות מקבלות מענה. האתגר הישראלי אינו "למחוק" את הבתים הללו, אלא לייצר ביניהם שיווי משקל: לשמור על הזהות הקהילתית שמספקת חום, תוך חיבורה לרשת רחבה וחזקה יותר של זהות לאומית.
האם הדבר אפשרי? ננסה לסקור 2 מודלים:
מטרות העל
הפסיכולוג מוזפר שריף הראה בניסוי "מערת השודדים" שקבוצות עוינות מפסיקות להילחם ומתחילות לשתף פעולה ברגע שהן ניצבות מול בעיה שדורשת מאמץ משותף. יום העצמאות מזכיר לנו את "מטרת העל" הגדולה מכולנו: שגשוגה, ביטחונה וקיומה של המדינה. כשאנחנו מתמקדים ביעד משותף, המוח מתחיל לראות ב"אחר" שותף למשימה ולא מכשול.
מודל הזהות המשותפת
מודל זה מציע פתרון של זהות כפולת-רמה. במקום לבקש מהאדם לוותר על הזהות המגזרית שלו, המודל מעודד תפיסה של "תת-קבוצות בתוך קבוצת-על". כך, ה"אנחנו" המצומצם והחם נשמר, אך הגבולות שלו הופכים לחדירים יותר. כשאנחנו תופסים את עצמנו כ"חברה הישראלית" המורכבת מתתי-קבוצות לגיטימיות, המוח מפסיק להפעיל את מנגנוני הדה-לגיטימציה.
המשימה של כולנו ביום העצמאות הזה
איחוי השסע דורש מאמץ קוגניטיבי מודע כדי לעקוף את האוטומטים המנטליים שלנו:
סקרנות במקום שיפוטיות: ננסה להבין את ה"למה" שמאחורי דעת האחר. מה בסיפור חייו או בחרדותיו מוביל אותו לכך?
הכרה בכאב: קיטוב נחלש כשאנחנו מבינים שגם לצד השני יש פחדים לגיטימיים. הקשבה לכאב אינה הסכמה עם הדעה, אלא הכרה באנושיות הבסיסית.
חגיגת הגיוון: יום העצמאות הוא הזדמנות לראות בפסיפס הישראלי עוצמה. מדינה עם דעה אחת היא מדינה חלשה; מדינה עם זהות משותפת וריבוי קולות היא חברה חסינה ומעניינת יותר.
נזכור שעצמאות אמיתית היא החופש מהאוטומטים הפסיכולוגיים של המוח המפריד. השנה, כשאנחנו מניפים את הדגל בגאווה ושמחה, נזכור שהשותפות בינינו עמוקה יותר מכל הגדרה קטנה שנועדה לתייג אותנו.
חג עצמאות שמח ומאחד!
הכותב, הרב עו"ד אלדד יונה- רב, הינו עו"ד ובעל BA בפסיכולוגיה ומדע המדינה
הצטרפו אל קבוצת הווצאפ וקבלו עדכונים שוטפים: להצטרפות הקליקו כאן
ניתן לדווח על חדשות אל העורך האחראי דני בלר בטלפון 052-2394026 או במייל office@br7news.co.il
על פי ''שימוש הוגן'' המעוגן בסעיף 19 לחוק זכויות יוצרים, התשס"ח-2007. מערכת ‘’חדשות באר שבע והנגב 24/7" מכבדת זכויות יוצרים ועושה כל מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המועברים אלינו, לעיתים תוך כדי התרחשות חדשותית. אם זיהיתם בכתבות או הידיעות צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות למערכת ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל: office@br7news.co.il
