‘המשתה של אחשוורוש לא היה חגיגה - הוא היה הכרזת מרד’

משנכנס אדר מרבין בשמחה. אבל רגע לפני שאנחנו שרים, רוקדים ומתחפשים, כדאי לשאול שאלה אחת פשוטה שמטלטלת את כל הסיפור של פורים:

למה אחשוורוש ערך משתה

מה פתאום משתה מלכותי עצום, ועוד כזה שנמשך 180 יום? ולמה הוא לא נערך מיד עם ההכתרה, כמו שמקובל אצל מלכים, אלא רק אחרי שלוש שנים שהוא כבר יושב על כס המלכות?

כדי להבין את זה, צריך לחזור אחורה - שבעים שנה לפני אחשוורוש.

שבעים שנה שמפחידות את העולם

נבוכדנצר מלך בבל החריב את בית המקדש הראשון. עוד לפני החורבן, הנביא ירמיהו ניסה להחזיר את העם בתשובה, וכשזה לא צלח הוא חיזק את ישראל בהבטחה ברורה: לאחר 70 שנה תבוא גאולה ושיבה. הנבואה הזאת לא הפחידה רק את עם ישראל, היא הפחידה גם את הגויים. כולם ידעו - אם נביא אמת אמר, זה יתקיים.

וכאן מתחיל הפחד של האומות: מה יהיה כשה׳ יחזיר את עמו, ומה יקרה לאימפריות שבנו את כוחן על החורבן של ירושלים.

טעות החשבון של בלשאצר

בלשאצר, נכדו של נבוכדנצר, טעה בחשבון. הוא היה בטוח שעברו 70 שנה והגאולה לא הגיעה, ולכן הסיק מסקנה מסוכנת: ישראל לא ייגאלו, והאיום הוסר.

מה עושים מלכים כשהם מרגישים שהסכנה חלפה? עושים משתה. אבל זה לא היה משתה של שמחה תמימה, אלא משתה של התרברבות. בלשאצר מביא את כלי הזהב שנלקחו מבית המקדש בירושלים. סביב הכלים הקדושים - צחוק, שמחה, והתגרות.

ואז מגיע רגע שמקפיא את האוויר: יד כותבת על הקיר ״מנא מנא תקל ופרסין״. כולם נבהלים. החכמים והיועצים לא מבינים. ואז נשלף שם אחד שאין לו תחליף: דניאל.

דניאל מפרש לו את הכתובת במשמעות חדה: נשקלת ונמצאת חסר, והמלכות תילקח ממך - עוד הלילה הזה. וכך באמת קורה. מדי ופרס כובשים את בבל.

אחשוורוש למד את הלקח - אבל לא כמו שצריך

אחשוורוש רואה את הסיפור הזה, והוא לא רוצה להיות ״טיפש״ כמו בלשאצר. הוא אומר לעצמו: בלשאצר טעה בחשבון של 70 השנים, אני אחשב נכון. הוא עושה חשבונות, בודק, מדקדק, ומשכנע את עצמו שהזמן עבר ואין גאולה.

ואז מגיעה ההחלטה: אם אין גאולה, אז אפשר לחגוג בלי פחד. ולכן הוא לא עושה משתה מיד, אלא מחכה שלוש שנים - כדי להיות בטוח. ורק אז הוא פותח את המשתה הגדול שלו, המשתה שהפך לסמל של תחילת הגזירה.

שמחה שמתחפשת לנדיבות

הפסוק במגילה מספר שהמלך דאג לעשות ״כרצון איש ואיש״. חז״ל דורשים שזה נעשה גם ״כרצון מרדכי וכרצון המן״. מצד אחד, מרדכי דואג שלא יאכלו נבלות וטרפות - כביכול, הכל מסודר, כשר, נקי. אפילו יש ליהודים אזור משלהם, אוכל שמתאים להם, יחס מכבד.

אבל כאן מתחבאת המלכודת: האוכל אולי כשר, אך הכלים אינם כשרים מבחינה רוחנית. הכלים הם כלי המקדש. אותה קדושה שנבזזה מירושלים, אותה קדושה שהייתה אמורה לעורר געגוע ותשובה - הופכת לתפאורה של מסיבה.

וזו הסיבה שחז״ל אומרים שישראל נתחייבו כליה: לא בגלל ביס כזה או אחר, אלא בגלל ההשתתפות בשמחה שמטרתה למרוד בה׳ ולמחוק את זיכרון הבית.

משל פשוט שמחדד את הכאב

תאר לך מצב: אדם חזק שולח עבריינים לבית של ראובן, שודדים לו את הכלים, ולאחר זמן מזמין את ראובן ומשפחתו לסעודה מפוארת - ומשתמש דווקא בכלים הגנובים שלו. האם ראובן יוכל לשבת, לחייך, וליהנות?

אם כך בכלים פרטיים של אדם, קל וחומר בכלים קדושים ששימשו בבית ה׳. כאן השמחה כבר לא שמחה, היא פגיעה בלב.

מה לוקחים לימי אדר

אדר הוא חודש של שמחה, אבל שמחה יהודית היא לא טשטוש גבולות אלא בניית גבולות נכונים. שמחה שמחזקת אמונה, שמחה שמולידה תודה, שמחה שמזכירה מי אנחנו ולשם מה אנחנו חיים.

וכשאנחנו נכנסים לאדר, אנחנו מבקשים שמחה מסוג אחר: שמחה שמרימה אותנו, לא שמחה שמרדימה אותנו.

יהי רצון שנזכה לראות גאולה בקרוב, בניין בית המקדש, והפיכת כל הימים האלה לששון ולשמחה באמת.

שבת שלום, בשורות טובות וחג פורים שמח לעם ישראל.