גדולה בשקט: איך ענווה יוצרת אור דווקא בתוך החושך

לא הזרקורים מגדירים אדם גדול, אלא היכולת להישאר עניו מול אגו, תרבות של כבוד ורעש. טור אישי על עוצמה פנימית, מקורות יהודיים ותרגול יומיומי של ענווה
שיתוף בווטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף בטוויטר שיתוף באימייל הדפסת כתבה
גדולה בשקט: איך ענווה יוצרת אור דווקא בתוך החושך

אנשים גדולים, מעשיהם בענווה, וגדולתם דווקא מתוך הניגודיות לחושך שבו הם נמצאים
יש אנשים שנראים גדולים כי הם עומדים על במה. ויש אנשים שהם באמת גדולים, גם כשאין במה, גם כשאין קהל, גם כשאף אחד לא מוחא כפיים. העולם אוהב זוהר. העולם מתאהב בכוח, במילים חדות, בנוכחות מרשימה. אבל החיים מלמדים אמת אחרת, הגדולה האמיתית כמעט תמיד מגיעה בשקט. כי יש משהו כמעט בלתי נתפס באדם שמסוגל להיות עניו. דווקא כשהוא יכול להיות גאה. דווקא כשהוא צודק. דווקא כשהוא חזק. דווקא כשהוא ניצח. והנה הסוד העמוק ביותר, אנשים גדולים לא נוצרים באור. האור הוא קל. אנשים גדולים נוצרים במקומות של חושך, מקומות של זלזול, של קטנות, של תרבות רעילה, של אגו מתנפח, של מרדף אחרי כבוד. ושם, דווקא שם,  הם עומדים בניגוד מוחלט לסביבה. ענווה אמיתית היא לסרב להיות תלוי בכבוד.

ענווה במקורות היהודיים, לא לוותר על הגדולה, אלא לטהר אותה. המקור היהודי הבולט ביותר לענווה הוא כמובן הפסוק על משה רבנו. " וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד, מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה "(במדבר) אבל כאן מסתתר עומק. משה הוא מנהיג העם, מדבר עם ה’, עושה ניסים, מחוקק חוקי עולם. אם מישהו היה יכול לומר "אני" , זה משה. ובכל זאת התורה בוחרת להדגיש דווקא את הענווה, כאילו לומר. הגדולה של משה אינה בתפקידו, אלא באופיו.
חז"ל הולכים עוד צעד. "כל אדם שיש בו גסות הרוח. אמר הקב"ה. אין אני והוא יכולים לדור בעולם"(סוטה) זו אמירה דרמטית. לא מדובר כאן בבעיה מוסרית "קטנה", אלא בסתירה פנימית בין גאווה לבין שכינה. ולעומת זאת, על הענווה נאמר. " עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת ה '" (משלי)כלומר, הענווה אינה רק מידה יפה. היא השורש של יראת שמיים. 
אדם שיודע לומר " אני יודע שאיני יודע. " זו ענווה אינטלקטואלית שמעטים מסוגלים לה. הרי האדם המודרני אוהב ביטחון עצמי. אוהב הצהרות. אוהב ודאות. אבל החכם הגדול באמת מבין שהידע שלו חלקי. והענווה הזו אינה חולשה,  היא מעלה שמבדילה בין חכם לבין יהיר.  

מה ללמוד ומה לעשות , עצות מעשיות בענווה ובניגודיות
לבחור "מעשה ענווה" אחד בכל יום , מעשה ענווה הוא פעולה שבה אתה עושה טוב, אבל מוותר על הכרה. לדוגמה, לסדר משהו במקום ציבורי בלי שיראו. לעזור למישהו בלי לספר לאף אחד. לפרגן למישהו אחר מול אנשים. זה תרגול של שריר. ענווה היא לא רעיון , היא הרגל.
לתרגל "שפה של ענווה" במקום לומר, "אני עשיתי" " אני סידרתי" להתחיל לומר, "ברוך ה’, הסתדר" "הייתה לי זכות לעזור" זו לא צביעות, זו בניית תודעה. כך האדם מלמד את עצמו שהוא לא מרכז הבריאה.
לבחור מקום אחד שבו אתה "נגד הזרם" כל אחד מאיתנו חי בסביבה עם זרם ברור. לפעמים הזרם הוא חומרנות, לפעמים ציניות, לפעמים רדיפת כבוד. בחרו מקום אחד שבו אתם עושים הפוך. דוגמה. בעולם של ראווה, להיות אדם של צניעות. בעולם של "אני קודם",  להיות אדם של נתינה. זו ניגודיות שמגדלת נשמה.
לסיכום , יש אנשים שמוארים כי הם עומדים תחת זרקור. אבל האור הזה נגמר כשמכבים את החשמל. ויש אנשים שמאירים מבפנים. אור שלא צריך במה. אור שלא צריך אישור. אור שלא צריך קהל. האדם הגדול באמת הוא לא מי שמצליח בעולם. אלא מי שמצליח להישאר אדם, דווקא במקום שבו העולם מנסה להפוך אותו לחיה של כבוד. כי הגדולה אינה נמדדת בכמה אתה גבוה מעל אחרים, אלא בכמה אתה מסוגל להישאר נמוך,  בלי להרגיש קטן. והענווה האמיתית אינה להסתיר את האור שלך. היא להדליק אותו בלי לדרוש שכולם יסתכלו. 

חברות וחברים מודה לכם על שאתם קוראים את המאמרים ועל הערותיכם והארותיכם.
משה דנוך, עבדכם הנאמן.