מידת הגאווה

במאמר הזה נתמקד ככל שניתן על מידת הגאווה
send whatsapp messsage send FB messsage
צילום: Jatin Sindhu / CC BY SA 4.0

מהי גאווה? היא תחושת ערך, הערכה של אדם לעצמו, נטייה נפשית ויש אומרים טבעית. הגאווה שורה בנו כאשר אנו מתמלאים ממה שאנו מייחסים לעצמינו מעלה גבוהה כגון, ליופיינו, לחוכמתינו, לעושרנו, למעשינו, לתכונותינו ועוד. בין שהיא מעלה שיש בה אמת ובין שהיא מעלה שאין בה ממש. אם זו מעלה שאין בה ממש הרי שאותו אדם טיפש גמור. כיוון שהוא רואה את המציאות אחרת ממה שהיא באמת. ואם זו מעלה שיש בה מהאמת, הרי הוא מסכן. 

כיוון שהנו נזקק כל העת לתהילה תמידית, עסוק בעצמו, מטפח את מעמדו ומחשיב את עצמו. הגאווה היא מידה מגונה ביותר, התורה הזהירה מפניה. בספר דברים כתוב " ורם לבבך ושכחת את ה' אלוקיך". כמו גם במסכת סוטה כתוב כי הקב"ה אומר על הגאוותן "אין אני והוא יכולין לדור". כיוון שהגאוותן, כל כך עסוק בעצמו, שוכח כל אשר סביבו, ולמעשה שוכח את העיקר. הגאוותן, אינו מסוגל לבטל את דעתו בפני האחרים ואינו קשוב לביקורת כלפיו. בכך האדם פוגע בחלק החשוב של האדם, השכל. ככל שהאדם ינפח את זהותו ויתרחב, פוגע בשכלו. כיוון שבכך הוא חוסם את השפע האין סופי. אף הגאוותן החכם, מסכן הוא, כיוון שהנו חסום וללא כל יכולת להיות קשוב לרעיונות ומושגים חדשים שמראש אינו מוכן לקבלם ועל כן המסקנות מחוכמתו יהיו מעוותות, לא שלמות. כיוון שזו גאווה בכסות של חוכמה.

ככל שחולף הזמן ואינו מתקן מידה מגונה זו, מצבו הולך מדחי אל דחי עד שאינו מקובל אפילו על חבריו הקרובים ואף משפחתו. על כך אומר הפסוק" תועבת ה' כל גבה לב" על כן צריך להתרחק מהגאווה אל הקצה השני כפי שהבהיר זאת היטב רבינו מיודעינו הרמב"ם. ללא הסתכלות עצמית, התבוננות, ללא טיפול במידה זו. האדם יתקשה להתרחק מהגאווה. עליו לבחון את עצמו, ללמוד על חסרונותיו ויתרחק מכך. יוצא שאדם השואף שאיפה אמיתית אל השלמות, מפתח חוש מוסרי שגורם לו למאוס בכל גילויי הגאווה למיניהם. כיוון שרק אז יהפוך לאדם אחר, אדם שלם יותר, אדם מאושר יותר, רגיש לאחר ומעל לכל משוחרר מתלות הרסנית זו.
 


הגאווה היהודית היא אינה גאווה ריקה שמובילה להתנשאות. זו לא שחצנות, אלא זה גאון וגאווה יהודית שמניע לעשות טוב ולהפיץ את ערכי היהדות הנעלים בקרב כולם
 



זאת ועוד יכולים להיות לאדם שונאים מ- 2 סיבות. האחת, בשל מעשיו להם. השנייה, בשל גאוותו (בגלל מה שהוא) אם אין לאדם גאווה כלומר אין לו " הוא" משמעו אינו קיים ואין סיבה לשונאו.
לכן ככל שהגאוותן יחפוץ להפסקת הגאווה, לב שונאיו יתחיל להתרכך ויתחילו אף לאהוב אותו.

***
הרמב"ם במס' כתבים התייחס בהרחבה ל"שביל הזהב" שהיא הדרך הישרה ודרך ארץ הראויה לכל אדם לנהוג בחיינו היומיים. הוא מונה מידות רבות ובין היתר הוא מתייחס למידת הגאווה. (אתייחס לתורת המידות של הרמב"ם, בהרחבה לנושא במאמר אחר) ודי שאציין כפי שכותב בשמונה פרקים. אדם על מנת לתקן המידה הרעה, שהיא הדרך הקיצונית כגון הגאווה , עליו לשאוף לאיזון ולהיות בעל תכונה של ענווה. כיצד ניתן להתמודד עם מידה חולה זו. ראשית עליו להכיר בזה שיש לו את המידה הרעה, כיוון שאם הוא אינו סובר שזו מידה רעה הרי שהוא חולה והוא זקוק
לטיפול נפשי שכן הרמב"ם מציע דרך פתרון כיצד להתגבר על מידה זו. קובע שעל מנת שהאדם ישנה תכונותיו, לא מספיק לחשוב שצריך להיות אחרת , אלא פשוט צריך לתרגל ולהתרגל לעשות אחרת.

עשיה מתקנת היא לעשות מעשים שהם מעין התכונה שאותה רוצים לרכוש והמעשים יטביעו חותם בנפש האדם וישנו אותה. כגון ללמוד לנהוג בשפלות שהיא המידה הקיצונית לגאווה. יתנער מהרגלים ודיבורים שהיו מקור למידה הרעה הגאווה עד שיאמץ את דרך האמצע והיא מידת הענווה אשר דנתי בה באחד המאמרים.

לאחר כל זאת , האם כל גאווה מהווה מידה רעה שיש לתקן? האם גאווה יכולה להיות חיובית ? האם גאווה יכולה להיות הכרחית ?
הגאווה היהודית היא אינה גאווה ריקה שמובילה להתנשאות. זו לא שחצנות, אלא זה גאון וגאווה יהודית שמניע לעשות טוב ולהפיץ את ערכי היהדות הנעלים בקרב כולם. גאווה יהודית היא דוגמא
לשחקן הכדורגל שגיב יחזקאל ששיחק בקבוצה הטורקית אנטליהספור וחזר לארץ לאחר שנעצר בטורקיה בשל מחווה שעשה למען החטופים במהלך משחק קבוצתו, במסגרת ציון יום ה- 100
למלחמת חרבות ברזל וזאת לנוכח איצטדיון מלא בטורקיה. 

***
גאווה יהודית, הנם דור הלוחמים הנוכחי במלחמת "חרבות ברזל", אודה ולא איבוש , בקרתי דור זה לפני המלחמה. אולם התבדיתי. נמצא כי דור לוחמים אלו, חדורי אמונה וגאווה בעם ובארץ לא פחות מדור תש"ח ואולי אף יותר. זהו דור זקוף, לא מתנצל, דור צעיר שיודע להעביר מסרים מהדהדים . צריך לזכור, איננו חלילה מעל הגויים, אלא יש תפקיד לעם היהודי לאהוב ולכבד את אומות העולם ולהוות דוגמא ומופת עבורם בכל ערכי היהדות. על כן עלינו להתמלא בגאווה יהודית, לא להתרפס בפני שונאי ישראל, להתגאות במה שיש לנו, ללמד את כל העולם, את ערכי צאן ברזל אשר לנו ,מזה למעלה מ- 3000 שנה, יותר מעל עם ואומה.

על כן, כיהודי מאמין, נושא הלפיד בגאווה. לא בכדי אני אוהב, מעריך, גאה ולעיתים אף מקנא באחיי הדתיים והחרדים כאחד. על כך שהם הולכים בגאון ובגאווה וזה קידוש שם שמיים. ונסיים בסיפור קצר עם מוסר השכל. ראש עיר מכובד על עיר גדולה, היה פורש מענייני העיר אחת לשעה בכל יום ונפגש עם המורה הזקן לדיון מעמיק בסוגיות ברומו של עולם. יחסי קירבה נוצרו בין המורה לראש העיר. באחד המפגשים, שאל ראש העיר את המורה, מהי גאווה? לפתע הכחילו פניו של המורה ובנימה של בוז עמוק אמר לראש העיר, על מה אתה מדבר ראש עיר כרוב שכמוך? ראש
העיר נדהם מהתגובה הבלתי צפויה וכעס מאוד על המורה. אז חייך המורה הזקן, ואמר לו כבוד ראש העיר, זאת גאווה.

***

חברות וחברים יקרים, דוד המלך בספר תהילים כותב " אל תבואני רגל גאווה.." נשתדל שלא נחטא בחטא הגאווה וחלילה שלא תשלוט בנו מידה רעה זו. אלא ננהג ונכבד כל אדם באשר הוא אדם. לעומת זאת נמשיך להתגאות בעם היהודי, עם הבחירה נהיה, ובלבד שנמשיך לנהוג על פי ערכי היהדות. ניפרד ממידת הגאווה וננהג בענווה. הנני מודה לכם על קריאת המאמרים, ובמיוחד על הערותיכם הבונות והמחכימות כל אחד לפי דרכו.

עבדכם הנאמן
משה דנוך