מידת הענווה

send whatsapp messsage send FB messsage
מידת הענווה

ראשי מערכת הביטחון ועוד הלוקים בנרקיסיזם
( מתמקדים רק בעצמם הן במחשבה והן במעשה) ומזכים עצמם בהערכה עצמית גבוהה. זאת בניגוד למידה הראויה לכל אלה ואנו בתוכם לאמץ הערכה עצמית מאוזנת וסבירה וזוהי במילה אחת הענווה שהיא ההיפך ממידת הגאווה.

בתרבות המערבית ואנו הישראלים נכללים בתוכה, אנו עסוקים בבחינה מתמדת של עצמינו, עסוקים במימוש העצמי והבנה עצמית שלנו. אנו עסוקים מעבר למידה הראויה, בלבוש שלנו, בחיים שלנו, במחשבות שלנו, בעושר שלנו, בחוכמה שלנו ( שלא תמיד יש לנו) בהשוואה לאחרים וזאת במקום לעסוק בשליחות ובתכלית שלנו בחיים. התכונה אשר תסייע לנו לפתור את בעיית הנרקיסיזם היא הענווה.

הענווה היא תכונה נרכשת, ניתן להשיגה בדרך של עבודה ותרגול עצמי רציף. כי אין מחלוקת כאשר נשיגה הרי שהיא תפתור לנו כל התהיות, הדילמות שלנו כי נתמקד באידיאל, עלינו לחפש את המשמעות בחיינו.

לענווה יש מס' דרגות כמו כל נושא. כגון לחוכמה, לעושר, ליופי ועוד.

דרגה ראשונה - כאשר האדם מחליט להיפרד ממידת הגאווה ולנהוג בענווה . בתרגום מעשי, אותו אדם מבין כי מידת הגאווה היא הרסנית בחיינו. על מנת לחדול מהמרוץ האין סופי של הרצון למימוש עצמי, לבדיקת ההערכה העצמית שלנו ביחס לאחרים. מירוץ זה מונע מאתנו את אותה שלוות הנפש אשר אנו זקוקים לה לשם הגשמת התכלית והשליחות אשר כל אחד מאתנו מייעד לעצמו לטובת הכלל והיא התכלית. יוצא שאנשים בדרגה הזו יש להם הערכה עצמית שקולה ומאוזנת.

גם אם יש בינינו אנשים שזכו ליופי במראה, או להיות חכמים, או להיות עשירים ועוד, הרי שהאנשים המצויים בדרגה הראשונה של הענווה, מבינים כי למרות זאת אינם נעלים ומורמים ביחס לאחרים שאולי יפים ו/או חכמים ו/או עשירים פחות ובכל זאת אינם מחזיקים מעצמם בלשון העם אלא הנם ענווים.

דרגה שניה – היא דרגה גבוהה יותר. כי לא די בכך שאנחנו נפרדים כליל ממידת הגאווה ובוחרים כדרך חיים לנהוג בענווה ולא להרגיש נעלים יותר מהאחרים על אף שאנחנו אולי יפים יותר ( לא אני) ואו חכמים יותר ( לא אני) ו/או עשירים יותר ( לא אני) הרי שעלינו לחשוב ולנהוג בדרך של שפלות רוח אל מול האחר. כי אנשים בדרגה זו, מייחסים לאחר מידה נעלה מהם. כגון, האדם האחר לו היה בנסיבות חייו, היה מנצל את שליחות חייו באופן מיטבי יותר. ככל שהיה עשיר הרי שהיה מחלק את עושרו לאנשים הזקוקים לו יותר טוב ממני. על כן האנשים בדרגה זו, לעולם לא ייעלבו כאשר ינסו לפגוע בהם. אנשים הללו לא יתגאו לעולם במה שאלוקים חנן אותם ( עושר, חוכמה, יופי וכדומה ) האנשים הללו מתבטלים בפני האחר, למרות היותם יפים, או עשירים או חכמים.

לכן אנשים בדרגה זו, יגלו סובלנות כלפי האחר ולא ינהגו בגסות רוח.

דרגה שלישית – היא הדרגה הגבוהה ביותר של מידת הענווה . כיוון שב- 2 הדרגות אשר ציינתי לעיל, עדיין אנחנו עסוקים בעצמינו. אלא שאין להסתפק רק בהיפרדות ממידת הגאווה ולהתבטל ולנהוג כאדם שפל רוח בפני כולם. אלא לצד הענווה אנחנו חייבים להיות בעלי ערך עצמי גבוהה. כגון אם אני חכם, או יפה או עשיר הרי שאותם אנשים חייבים למלא את שליחותם בכל מקום. שהרי ברור וגלוי כי זה רלוונטי רק לאנשים שעל פי כל הקריטריונים הנם חוקרים ו/או מדענים ו/או חכמים ו/או עשירים על פי כל הפרמטרים עומדים בכך ולא גחמה אישית של אותו אדם. כיוון שככל שאין בו חוכמה וכדומה אז לא צריך ענווה. מידה חשובה זו רלוונטית רק במקרים שיש לנו ערך עצמי אמיתי וגבוה ולא מנותק מהמציאות. על כן חכמים, מדענים וכדומה חייבים למרות ענוותנותם לשמש כשליחים לטובת הציבור כדון להרביץ חוכמה וידע שאצור בהם לאחרים ועוד. ולא להיחבא בטענה שאנחנו ענווים ?!

משה רבינו זכה לתואר ענו מאוד מהקב"ה " והאיש ענו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה " (במדבר) מדוע זכה?

הרי אברהם אבינו משוחח עם הקב"ה " ויען אברהם ויאמר הנה נא הואלתי לדבר אל אדוני ואנכי עפר ואפר" ( בראשית)

אף דוד המלך אומר " ואנכי תולעת ולא איש חרפת אדם ובזוי עם " (תהילים).

אצל משה , אנו מוצאים ביטוי מיוחד אשר לא בכדי זכה לתואר העניו מכל. " ... ונחנו מה כי תלינו עלינו " . משה רבינו מבטל עצמו ואומר מה נחנו? אנחנו כלום, אנחנו מאומה, בעוד שאצל אברהם יש יחוס לתכונות הדומם ואצל דוד יש ייחוס לתכונות של החי.

למרות ענוותנותו העצומה של משה. משה נוהג בהתאם לדרגה השלישית שהיא הגבוהה ביותר. איננו נחבא אל הכלים. מוותר על הכבוד וההערכה של האחר, על גינוני טכס אשר יבטא את מעמדו הרם בעיני הקב"ה. אלא הוא יוצא לעם וממלא שליחות ותכלית חשובה בחייו. להנהיג את העם ועושה זאת בחוכמה הרבה שהקב"ה העניק לו.

הרמח"ל ( רבי חיים משה לוצאטו) בספרו " מסילת ישרים " ( ממליץ בחום לקריאה ) מציע לנו עיצות מעשיות לרכוש את מידת הענווה. בין היתר מציע. יש לדבר בדיבור מתון, שקט ומלא כבוד לאחר. לשבת בין הציבור הרחב ולא בראש. לדעת לספוג עלבונות, להיות ענווים תחילה במחשבה ובוודאי שזה יבוא לידי ביטוי אף במעשה. לשמש דוגמא לאחרים במידות הטובות ועוד.

יוצא אם כן שהענווה, מעניקה לנו את היכולת האמיתית לדעת את עצמינו באופן מושלם. משום אנו חדלים להיות אינטרסנטים במלאכת השיפוט של אישיותינו. ולכן אנו יכולים להכיר בעובדה שאנו ענווים.

עם ישראל במקורות היהודיים (ילקוט שמעוני, חולין) מכונים בפי חז"ל " ענווים" היות ואנו נחשבים לעם הנבחר כי יש לנו שליחות נעלה לכל היקום, להשפיע שהעולם יהיה טוב, שהעולם יהיה בו אור, שהעולם יהיה אוהב. בניגוד לאנשי החמאס ( ימח שמם וזכרם) אשר ביום שמחת תורה האחרון הראו לעולם " הנאור" מה מידת הרוע, השנאה אשר אינה יודעת גבולות במעשיהם הנואלים. למרות זאת עדיין ניחשב לעם נבחר כי בחרנו בטוב ולא ברשע. זו תהיה השליחות שלנו כעם סגולה בפני כל העמים. כך מתנהל צה"ל וכל זרועות הביטחון. בזהירות הראויה, ברמת המוסרית הגבוהה ביותר תוך התחשבות בנסיבות אשר עוללו לנו אנשי הרשע בשבת שמחת תורה.

על עם ישראל נאמר" אתה בחרתנו מכל העמים" איננו טוענים שאנו הטובים יותר מהעמים האחרים , אלא יש לנו ייעוד לגלות לעולם על האור וזאת בשל הקשר עם הקב"ה אשר החל במעמד הר סיני. לא בכדי אנו מתבדלים מכולם כפי שאומר בלעם " ...הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" ( במדבר) לא בכדי עמינו , עבר ניסיונות קשים מאז התהוותו ועד לימינו אלה , יש לנו ברית נצח עם הקב"ה שהיא סגולה מיוחד שיש לנו והיא לעולם לא תיעלם כל עוד ננהג בדרך היהדות .

בע"ה , צה"ל ואנשי כוחות הביטחון יצליחו במלחמתנו הצודקת לבאר מהשורש את החושך והרע ונהיה אור לגויים ונרים ראש .

לסיום, חברות וחברים, הרהרו במחשבתכם ובמעשיכם והשתדלו לאמץ ולו את הדרגה הראשונה של מידת הענווה ובכך תיפרדו ממידת הגאווה אשר היא אם כל חטאת בחיינו.

 


חלק 2

3 עקרונות מרכזיים המחייבים במשפט הבינלאומי:

עקרון המידתיות( שימוש בכוח) תפקידו לשמור על יחס ראוי בין אינטרסים לגיטימיים לבין זכויות מתנגשות לרבות מחויבות הלוחם לשקול את הנזק הצפוי מכל פעולה צבאית אל מול התועלת הצבאית שתפיק אותה פעולה. כגון, הטלת פצצה ומשקלה. ככל שהפצצה תהיה בעלת משקל גדול יותר ההרס יהיה גדול יותר והסיכוי להרוג מנהיגים אשר מסתתרים בתוך בניינים של אזרחים.

עקרון הזהירות – למנוע פגיעה באזרחים וברכוש אזרחי. כגון, להימנע מלפגוע בבתי חולים, בתי ספר וכדומה. אולם המשפט הבינלאומי קובע כי ככל שהאויב עושה שימוש במיתקנים האזרחיים לצרכי הלחימה כגון במקרה שלנו. שבתי החולים, בתי ספר ועוד הפכו ליעדים צבאיים הרי שניתן לעשות שימוש בכוח כנגד מיתקנים הללו כנ"ל גם בבתים של אזרחים. כאשר חלק מהבתים משמשים יעדים צבאי או מיקום מנהרות מתחת לבניינים הללו, הרי יש להתייחס אליהם כיעד צבאי לכל דבר וענין.

עקרון ההבחנה- יש להבחין בין יעדים צבאיים ליעדים אזרחיים. והדוגמא אשר הבאתי לעקרון הזהירות הנה רלוונטית לעקרון זה.

העקרונות הללו נועדו, מחד, לשמור על אזרחים ורכוש אזרחי אשר אינם מעורבים בלחימה ומאידך גיסא, למלא אחר יעדי המלחמה ולנצח את האויב.

במשפט העברי – העקרונות של המשפט הבינלאומי טבועים היטב במשפט העברי אף שהמציאות כיום לעומת תקופות המקרא ואף כל התקופות האחרות שונות בתכלית.

היטיב להגדיר את דיני המלחמה בהלכות מלכים ומלחמות ופדיון שבויים , הלוא הוא הרמב"ם מיודעינו. הרמב"ם במשנה תורה מפרט הלכות רבות ביניהן, לגבי שלל , כשרות , תפילות , שבת ועוד.

אתמקד ברשותכם רק במס' נקודות לרבות בפדיון שבויים.

הרמב"ם כמו חז"ל, מבצע הבחנה בין מלחמת מצווה לבין מלחמת רשות. שהרי מלחמת מצווה בדומה למלחמת חרבות ברזל. כולם מחויבים להילחם, אין פטור ל 'מי שבנה בית ולא חנכו', 'נטע כרם ולא חיללו', או 'אירש אישה ולא נשאה' וכן מי שהוא 'ירא ורך הלבב. הפטורים חלים במלחמת רשות.

סיום המערכה – הרמב"ם אף שקובע שצריך לסיים את המערכה ולא להשאיר אותה לא גמורה, אין בכך שצריך להיסחף במלחמה לאכזריות שלא במקומה. על הציווי "כי תצא למלחמה על אויבך ונשמרת מכל דבר רע"

כך פוסק הרמב"ם (בהלכות מלכים ומחלמות ) חוץ משבעת העמים( כנעני , חתי , אמורי וכו') ועמלק "אין הורגין אשה ולא קטן". אולם אין זה אומר בנסיבות הנוכחיות במצב בו צה"ל מצוי. כאשר הנשים והילדים הם חלק מהנזק של עם ישראל. כגון, שולחים מתאבדים נערים על חגורות נפץ וכד', או ששולחים נשים להרוג יהודים ואו חלקן מספקות מים ומזון לגברים הלוחמים והם חלק ממערך הלחימה. או כאשר המחבלים הארורים והנתעבים מבצעים מעשי רצח אכזריים בנו, בנשותינו ובילדינו. ומגינים על עצמם באזרחים הכוללים נשים וילדים אשר מהווים מגן אנושי למרצחים הללו. בוודאי שאיננו צריכים להתאבד בגללם ולהפקיר את חיילינו וחיי התושבים בדרום בגלל הרשעות של המחבלים. ולכן אפילו שאינן חלק מהמלחמה באופן ישיר. די בכך שהן מספקות מגן חי לרוצחים אין להן שום הגנה. שהרי את שבעת העמים ועמלק נצטוינו להרוג את כולם, שכולם היו מחטיאים ופוגעים בעם ישראל. "לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יְלַמְּדוּ אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת כְּכֹל תּוֹעֲבֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם וַחֲטָאתֶם לַה' אֱלֹהֵיכֶם".

הרמב"ם מציין כי הכלל שלא להיסחף במלחמה, לאכזריות והרס של סתם בא הציווי בתורה (דברים כ יט) "כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן, כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת". אסור להשחית גם לתועלת המלחמה.

ומוסיף הרמב"ם צריך לדקדק שאם כוונתך להכאיב לאויב בהשחתת רכושו זה אסור. אבל אם מחבלים מסתתרים בבתים או בפרדסים. אז מותר להרוס בתים או לעקור פרדסים כדי להגן על ישראל, כיוון שיש הגנה על חיים של יהודים, והרכוש והעצים אינם עדיפים על חייהם של היהודים.

מוסיף הרמב"ם , יש איסור מהתורה שהלוחם במלחמה יפחיד את עצמו או את האחרים. מעמידים "שוטרים חזקים ועזים" שלא נותנים לאנשים ליפול ברוחם ולהפיל את האחרים. יש לעודד הלוחמים ולנטוע בהם רוח הגבורה כפי שנתברכנו בדור הלוחמים שלנו. אשר נלחמים בעוז. ואל לנו האזרחים לרפות ידיהם אם זה בערוצי התקשורת השונים או בכל מדיה תקשורתית אחרת ולזרוע פחד, בהלה , ייאוש וכדומה. עלינו להמשיך ולהיות מאוחדים ולהישאר עורף חם ואוהב ללוחמים על מנת שלא יירתעו במלחמה הצודקת הזו. על כך אומר הרמב"ם : "ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זכרונם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה, וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה, שנאמר אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם, ולא עוד אלא שכל דמי ישראל תלויין בצוארו. ואם לא נצח ולא עשה מלחמה בכל לבו ובכל נפשו - הרי זה כמי ששפך דמי הכל, שנאמר "ולא ימס את לבב אחיו כלבבו".

הרמב"ם , קובע אסור על הלוחמים לאכול מבתי הגויים בעת מלחמה. כל סוגי המאכל לרבות פירות. אולם אם אין ברשות הלוחמים אוכל ו/או מנות קרב . מותר ואף אוכל שאינו כשר וזאת למחייתם.

באשר לפדיון שבויים

אנו מכירים כבר בתורה סיפור של שחרור שבויים, כפי שאברהם אבינו עשה כאשר התערב במלחמת ארבעת המלכים נגד החמישה על מנת לשחרר את לוט. כמו גם הסיפור הידוע של דוד המלך בצקלג אשר שחרר הנשים במבצע עם קומץ לוחמים. וכן נחמיה אשר פדה שבויים בכסף בימי בית שני מידי הבבלים.

פדיון שבויים בכסף או במלחמה הן אלטרנטיבות הכי מוכרות.

הרמב"ם במשנה תורה פוסק שמצווה זו של פדיון שבויים אין מצווה גדולה יותר. יתירה מכך, הרמב"ם עצמו עוד בהיותו צעיר במצרים עסק רבות בגיוס כספים לצורך פדיון יהודים משביים. נמצאו עדויות רבות בגניזה הקהירית נוסח אגרת של הרמב"ם ומצוטט בהאי לישנא " אנו מסתובבים יומם וליל כדי לגייס כספים לפדיון שבויים".

הרמב"ם מגלה רגישות יוצאת דופן לסוגיה זו, שהתפתחה בכל מסורות ישראל עוד מתקופת התנ"ך המשיך בתקופת התנאים (המשנה ) ועד ימינו אלה.

הרמב"ם הוא הראשון אשר מיישב את הסתירה המהותית למצווה המצויה במשנה(גיטין)

"אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן" קביעה זו הנה מהמאה השנייה לספירה. הרמב"ם במשנה תורה קטלג אותה בדיני הצדקה ולא בדיני המלחמה. הרמב"ם בכך קבע כי חטוף או שבוי בעידן של מלחמה אין הגבלה למחיר. כאשר המצווה במשנה אשר מגבילה את המחיר. רלוונטית לדין האזרחי, לדוגמא כאשר פיראטים חוטפים ילד או אישה או כל אדם לצורך תפיסתו כבן ערובה לצורך קבלת כסף והפסוקים " לא תאמץ לבבך ולא תקפוץ ידך" רלוונטיים למקרים אזרחיים . על כן פדיון שבויים/ חטופים בזמן מלחמה, אין הגבלה למחיר בהלכה, אלא שיקולים אחרים.

על אף הקביעה הגאונית של הרמב"ם ביישוב השאלה המהותית בהבחנה בין שבוי בזמן מלחמה לבין שבוי אזרחי יש מציאות של היום שעל המנהיגים לקחת בחשבון, שיקולים רבים ומורכבים. כגון, מה המחיר שמדינת ישראל צריכה לשלם בגין השבויים, האם לשחרר בתמורה מחבלים עם דם על הידיים? מנגד יש מחויבות עליונה של המדינה לפדות חייל שנשבה או אזרח שנחטף. מדובר בשאלות מוסריות ממדרגה ראשונה.

כך מצאנו שהרב עובדיה יוסף זצ"ל ממשיך בדרכו של הרמב"ם. כאשר נחטף מטוס "אייר פראנס" בשנת 1976, אז שימש כרב ראשי בישראל. קבע כי אינו מקבל את המצווה אשר במשנה אשר מגבילה "יתר על כדי דמיהן" וקבע פסק הלכה שניתן לפדות שבויים ללא הגבלת המחיר. פסק הלכה שגם היום בנו הרב הראשי לישראל פרסם אותו במהלך התקופה האחרונה.

על כן המחויבות של מנהיגינו, להשיב החטופים הביתה היא נעלה ביותר. למדינה יש חוב כלפיהם כאשר הצבא לא הגן עליהם. זו הסולידריות הבסיסית לעם מוסרי, שהחטופים לא לבד אלא עם שלם מאחוריהם. יש לזכור ללא הסולידריות הזו של כל העם, הדבק החברתי שלנו ייפרם ואווי לנו. על כן נישאר מאוחדים ואוהבים וכל כלי תקשורת מכל הגוונים אשר יזרע שנאה, בהלה וייאוש. הנכם מוזמנים להימנע מלצפות בהם. עם ישראל, חזק וערכי. כך נישאר וזו הרוח הגבית החיובית שחיילינו בחזית זקוקים לה.