החיים יפים, כשההפכים יוצרים את השלם

אולי הטעות הגדולה שלנו היא שאנחנו מנסים כל החיים להיפטר מן הסתירות שבתוכנו, בעוד שאולי דווקא הן שהופכות אותנו לבני אדם שלמים. אנחנו רוצים להיות חזקים, אבל גם רגישים. שאפתנים, אבל גם שמחים בחלקנו. לדעת לעמוד על שלנו, אבל גם לדעת לוותר. להיות ביקורתיים, אבל גם סלחנים. נדמה לנו שעלינו לבחור צד אחד. אבל אולי החיים אינם מבקשים מאיתנו לבחור בין ההפכים, אלא ללמוד לחבר ביניהם.
היהדות אינה נבהלת מן המתח הזה. להפך. היא הופכת אותו לאחד ממקורות העומק שלה. שתי אמיתות יכולות לחיות זו לצד זו.

חז"ל אומרים על המחלוקת בין בית שמאי לבית הלל. "אלו ואלו דברי אלהים חיים" (עירובין) ורק לאחר מכן נקבעה הלכה כבית הלל. זהו רעיון מופלא. העובדה שהלכה למעשה צריך לבחור אינה אומרת שהצד האחר חסר ערך. ייתכן שאדם צריך לבחור בדרך אחת, ובכל זאת להבין שהמציאות גדולה יותר מן הבחירה שלו.
זה נכון גם בחיינו. אפשר לאהוב אדם ולהיפגע ממנו. אפשר להיות מאושר ועדיין להיות עצוב לפעמים. אפשר להיות בטוח בדרך שלנו ובכל זאת להטיל ספק. הניגוד אינו בהכרח סימן שמשהו השתבש. לפעמים הוא סימן שהחיים מורכבים באמת.
אפילו הסתירה הגדולה ביותר נשארת פתוחה,  רבי עקיבא אומר במסכת אבות. "הכול צפוי והרשות נתונה". מצד אחד הכול צפוי. מצד שני האדם חופשי לבחור. חז"ל אינם פותרים את הסתירה. הם משאירים אותה בפנינו. אולי מפני שיש שאלות שהאדם אינו אמור לפתור, אלא ללמוד לחיות איתן.
גם בחינוך העצמי שלנו כדאי לזכור זאת. לא כל מתח צריך להיעלם. לפעמים אדם צריך ללמוד לחיות עם הרצון להתקדם ועם היכולת להודות במה שיש לו. עם הרצון לנצח ועם היכולת לפרגן למי שניצח אותו. עם הרצון לדבר ועם החוכמה לשתוק.
דווקא מה שנראה הפוך, בונה אותנו. חז"ל אומרים בגיטין " אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן " זה אולי אחד המשפטים החשובים ביותר לחיים. אנחנו רוצים הצלחות, אבל דווקא הכישלונות מלמדים אותנו דברים שההצלחה אינה מסוגלת ללמד. אנחנו רוצים חיים בלי כאב, אבל לעיתים הכאב מעמיק את הרגישות. אנחנו מבקשים ודאות, אבל דווקא הספק יכול לפתוח את הדלת לחכמה.
השלם, אם כן, אינו מורכב רק מן החלקים שאנחנו אוהבים בעצמנו. הוא מורכב גם מן המקומות שבהם נכשלנו, התלבטנו, טעינו ושינינו את עצמנו.
איך מחנכים את עצמנו לחיים של שלמות ?
להפסיק לשאול בכל מצב "מי צודק?" ולהתחיל לשאול "מה אני יכול ללמוד גם מן הצד השני?"
לא להתבייש בסתירות שבתוכנו. אדם יכול להיות חזק ועדין, רציני ושמח, הישגי וצנוע. אין חובה להפוך את האישיות שלנו לקו ישר.
כשאנחנו נכשלים, לא לשאול רק "איך זה קרה לי?", אלא גם "מה הכישלון הזה בא ללמד אותי שלא הייתי לומד בדרך אחרת?"
ביחסים עם בני המשפחה והחברים, לזכור שאדם אינו רק התכונה שמפריעה לנו בו. לפעמים התכונה שאנו מתקשים איתה היא רק צד אחד בתמונה גדולה בהרבה.
והרי זו אולי אחת המתנות הגדולות של החיים, הטבע אינו בונה יופי מצבע אחד. המוזיקה אינה נוצרת מצליל יחיד. פסיפס אינו נעשה מאבן אחת. וגם האדם אינו נעשה שלם כאשר הוא מוחק את הניגודים שבו. השלמות אינה המקום שבו ההפכים נעלמים. השלמות היא הרגע שבו הם מפסיקים להילחם ומתחילים להשלים זה את זה. ואולי זו הסיבה שהחיים יפים כל כך. לא מפני שהם פשוטים, אלא מפני שבתוך כל הסתירות, הניגודים וההפכים , אנחנו מקבלים את ההזדמנות להפוך אותם יחד ליצירה אחת שלמה. 

חברות וחברים , מודה לכם על קריאת המאמרים לרבות על הערותיכם והארותיכם המחכימות.
משה דנוך, עבדכם הנאמן