ישראל שכחה את המעפילים: 'לא ידעתי מה עבר על המשפחה שלי'

במשך עשרות שנים, סיפורם של כ-50 אלף המעפילים וניצולי השואה שנעצרו על ידי הבריטים ונשלחו למחנות המעצר בקפריסין, כמעט ולא תפס מקום בזיכרון הקולקטיבי הישראלי. אבל עכשיו, דווקא בפייסבוק, הדור השני והשלישי מחזירים את הפרק הזה לחיים.
מחקר חדש שנערך באוניברסיטת בן-גוריון בנגב חושף כיצד קבוצה ייעודית ברשת החברתית הפכה לארכיון חי ומרגש של זיכרונות, תמונות, סיפורים ועדויות אישיות של משפחות שגורשו לקפריסין בדרך למדינה שבדרך.

את המחקר הובילה הדוקטורנטית איילת קליין כהן, נכדה לניצולי מחנות קפריסין, שאביה אף נולד באחד המחנות. המחקר נערך בהנחיית ד"ר נועם תירוש ופרופ' עמית שכטר מאוניברסיטת בן-גוריון, ופורסם בכתב העת הבינלאומי Memory, Mind and Media.
במסגרת המחקר נותחו 687 פוסטים ותגובות בקבוצת פייסבוק ייעודית העוסקת בגולי קפריסין. החוקרים גילו כי עבור רבים מהמשתתפים, הרשת החברתית הפכה למקום שבו הם מנסים להשלים פיסות חסרות בהיסטוריה המשפחתית שלהם.
''במשפחתי, כמו אצל רבים אחרים, כמעט ולא דיברו על השנים הקשות שקדמו להקמת המדינה'', סיפרה קליין כהן. ''נשארתי עם מעט מאוד מידע, הרבה שאלות ורצון עז להבין מה באמת עבר על המשפחה שלי''.
לפי המחקר, בניגוד לנרטיב הישראלי הרשמי, שהתמקד בעיקר בגבורת הקמת המדינה, חברי הקבוצה מעלים גם את הכאב, הפחד, התנאים הקשים והעקירה שחוו המעפילים במחנות המעצר. לצד זאת, עולים גם סיפורים על תקווה, חתונות, לידות, חגים ורגעים אנושיים מרגשים בתוך המציאות הקשה.
חלק מהפוסטים בקבוצה כוללים תמונות נדירות, מסמכים משפחתיים, יצירות אמנות ועדויות ממקור ראשון של מי שהיו אז ילדים ונערים במחנות.
החוקרים טוענים כי מדובר בדוגמה ייחודית ל''זיכרון דיגיטלי'', שבו הציבור עצמו הופך לשומר הזיכרון, ללא מוסדות רשמיים שמכתיבים אילו סיפורים חשוב לזכור ואילו נשכחים.
''זו עבודת זיכרון פעילה'', הסביר ד"ר נועם תירוש. ''המשתמשים עצמם הופכים לסוכני הזיכרון של המשפחות שלהם ושל הקהילה כולה''.
פרופ' עמית שכטר הוסיף כי למחקר יש גם מסר אופטימי: ''גם כאשר מוזיאונים או מערכות חינוך שוכחים פרקים מסוימים בהיסטוריה, הקהילות הדיגיטליות מוכיחות שהעבר לא חייב להיעלם''.