בלתי נתפס ואכזרי: אריאל ביבס מציין יום הולדת חמש בשבי חמאס

בלתי נפתס ואכזרי: אריאל ביבס מציין יום הולדת חמש כשהוא בשבי ארגון הטרור חמאס. אריאל נחטף לעזה יחד עם אחיו כפיר, אימו שירי ואביו ירדן מקיבוץ ניר עוז ב-7 באוקטובר. מלבד סרטון החטיפה, ארגון הטרור לא סיפק עד היום מידע לא על מצב ההורים ולא על מצב הילדים.
עד כה פורסמו שני תיעודים בלבד של האם וילדיה: באחד היא נראית אחוזת אימה מוקפת מחבלים ברגע החטיפה, מנסה לגונן על ילדיה. הסרטון צולם על ידי מחבלי החמאס. הסרטון השני נחשף ברשת הפנימית של החמאס ובו היא נראית ביחד עם ילדיה בשטח עזה, רגעים ספורים אחרי החטיפה.

היום, שני, זהו היום ה-303 ש-115 חטופים, חיים ומתים, נמצאים בשבי ארגון הטרור חמאס. בחטופים אימהות וילדים, חיילים, חיילות, מבוגרים ומבוגרות, אשר כל יום בשבי מעמיד אותם בסכנה גדולה. נכון להיום, אין התקדמות במשא ומתן לשיחרורם, כאשר הצדדים אינם עושים אלא להאשים אחד את השני.

משפחת ביבס הם בני קיבוץ ניר עוז. האם שירי, לבית סילברמן, והאב ירדן, נשואים ולהם שני ילדים קטנים, אריאל בן ה-4 וכפיר, תינוק בן 9 חודשים בזמן המתקפה. משפחתה של שירי ממוצא ארגנטינאי. שני הוריה של שירי, יוסי ומרגיט סילברמן, שגרו גם הם בניר עוז, נרצחו במתקפה על הקיבוץ, וביתם הוצת כליל. גופותיהם אותרו רק ב-21 באוקטובר.
עץ ההתפוזים הסיניים שאתה כל כך אוהת פרח שוב, ענפיו מלאים בפירות כתומים קטנים. אני רואה אותם ונזכרת בידיים הקטנות שלך, כמה שהיית נרגש לקטוף ולטעום אותם. גם עץ השסק ליד הבית שלך הוציא פירות, כתומים, ואני מדמיינת אותך רץ לאמא שלך, גאה מאוד במה שקטפת. כשאני קוראת סיפור לבת הדודה שלך טוטו, העיניים שלי מחפשות אותך. כאילו אם אסתכל מספיק חזק אמצא אותך יושב לידה, מקשיב בחיוך ביישן ומתוק. הלב שלי מפסיק לפעום בכל פעם שאני זוכרת כמה אתה חסר

הבוקר, שני, סבתו פנינה כתבה לאריאל מכתב, שהתפרסם בעיתון הבריטי רב התפוצה ‘’דיילי מייל''. היא מקווה שהמכתב הזה יגיע איך שהוא למשפחה החטופה בעזה:
‘’לולי היקר שלי,
יום הולדת שמח לנכדי הראשון. אתה כבר בן חמש! חמש שנים... אתה יודע בכלל שיום ההולדת הגדול הזה מתקרב?
האם אתה מרגיש את הגעגועים שלנו, את האהבה הענקית שממלאת את לבנו?
יותר מתשעה חודשים עברו מאז שנלקחת מאיתנו על ידי אנשים רעים. תשעה חודשים של דמעות, תפילות ותקווה בלתי מתפשרת. העולם סביבנו ממשיך להסתובב, אבל הזמן כאילו קפא בלעדייך. גדלת בשנה, אבל אין חגיגה.
עץ ההתפוזים הסיניים שאתה כל כך אוהת פרח שוב, ענפיו מלאים בפירות כתומים קטנים. אני רואה אותם ונזכרת בידיים הקטנות שלך, כמה שהיית נרגש לקטוף ולטעום אותם. גם עץ השסק ליד הבית שלך הוציא פירות, כתומים, ואני מדמיינת אותך רץ לאמא שלך, גאה מאוד במה שקטפת.

כשאני קוראת סיפור לבת הדודה שלך טוטו, העיניים שלי מחפשות אותך. כאילו אם אסתכל מספיק חזק אמצא אותך יושב לידה, מקשיב בחיוך ביישן ומתוק. הלב שלי מפסיק לפעום בכל פעם שאני זוכרת כמה אתה חסר.
אני מנסה לדמיין את הרגע בו תחזור אלינו. האם עדיין תקרא לי 'סבתא ניני'? האם עדיין תרצה לשחק ב'חמור על הגב'? אני כמעט שומעת את הצחוק שלך כשאתה מתיז עליי מים בזמן שאנחנו משקים את הצמחים בגינה.
לולי, כל כך הרבה השתנה בשנה האחרונה. במקום לחגוג את כל מה שלמדת, אנחנו מתמודדים עם היעדרות - שלך, של אמא ואבא שלך, ושל פיר-פיר הקטן. אנחנו גם בצל של אובדן נורא. סבא יוסי וסבתא מרגיט כבר לא איתנו, ואיך תגיב כשתגלה את זה?
אבל אנחנו אף פעם לא מפסיקים לקוות. כל יום אני חולמת על הרגע שנחזור להיות יחד. אני מדמיינת את ההתרגשות, את הדמעות, את החיבוקים. אני רואה אותך צועקת 'סבתא ניני!' ואת כפיר הקטן, שאולי כבר לא זוכר אותי, מחייך אליי עם חיוך גדול.
לולי היקר שלי, אתה כל כך קרוב אבל כל כך רחוקה. אני מתפללת שבקרוב נקבל את המתנה הגדולה ביותר - לחבק אותך ואת כל המשפחה שוב. אני מחכה שהחלום הזה יהפוך למציאות.
עד אז, לולי, תדע שאתה אהוב, שאנחנו חושבים עלייך כל רגע. ויום אחד, נחגוג את כל ימי ההולדת שפספסנו, יחד.
באהבה, פניני''.