עצב גדול: שרה חסון, מראשוני באר שבע, הובאה למנוחות (תיעוד)
ביום חמישי הלכה לעולמה, בגיל 83, שרה חסון, זוכת מגן ראש העיר, מי שקשרה את חייה עם הקהילה בבאר שבע. היא הובאה למנוחות ביום שישי, בבית העלמין החדש בבאר שבע. שרה נולדה במצרים, לאב שהגיע מאיטליה ואם ילידת מצרים. היא עלתה לישראל והתגוררה עם הוריה ואחיה בבאר שבע, אליה המשפחה עברה זמן לא רב אחרי שיחרור העיר. רבים מתושבי באר שבע זוכרים אותה מעבודתה באגף הרווחה של עיריית באר שבע וכמנהלנית של בית הספר התיכון מקיף ו'.
לפני 3 שנים, תועד סיפור חייה על ידי תלמידי פרויקט הקשר הרב דורי, שחברת מועצת העיר באר שבע עו''ד מינה קלמן חדד נמנית על וועדת ההיגוי שלה, תיעדו את סיפור חייה של שרה נינה חסון (סבטון) אופיר אבל תלמיד כתה י' במקיף א' ורננה קופל תלמידת כתה י במקיף ו', בהנחייתה של שוש לוי מובילת הנוער בפרויקט הקשר הרב דורי ,כיוונים באר שבע ועריכתה של ליזט פרץ.
בים היתר כתבו:
‘’במצריים שרה חיה במשפחה אמידה. אביה היה סוחר בדים, מקצוע שבזמנו היה מאוד מרוויח. הם גרו בבית מרווח שברשותם. ביתם היה באזור בו חיו יהודים. שרה גדלה במשפחה מסורתית, הם שמרו שבת ואת החגים…
אלברט, אביה, היה ציוני אדוק ולכן, בעקבות הרדיפות והאיסורים על היהודים במצרים, החליטה המשפחה לעלות לישראל. לאחר מלחמת העצמאות הוצאו נגד היהודים איסורים וניתן היה לעזוב את אדמת מצרים רק באשרה מיוחדת המאשרת זאת ופרט לבגדים נאסר על היהודים להוציא את רכושם – כל הרכוש היהודי הופקע לשלטון המצרי. מאחר והיה להורים דרכון איטלקי הם יכלו לצאת ממצרים לאיטליה…
באיטליה הם שהו זמן מה במחנה עולים ברנדזה – שרה זוכרת שזה היה ברמה גבוהה יחסית למעברות בארץ. מאיטליה הם עברו לצרפת ושהו במחנה קמפ סנט ארנס. ביציאה ממצריים האבא נעזר באחיו שהיה אחראי על הספינות והדוד סייע להם לעבור יותר בקלות ומהר את המעבר לאיטליה. לאחר שמונה חודשים הם נשלחו דרך הסוכנות למחנה עולים בפרדס חנה…
הם שוכנו באוהלים והתנאים היו קשים – חוסר פרטיות, שירותים בחוץ, וקושי גדול להסתגל בעיקר מפני שהציפיות היו שונות. הם שמעו על פרדסים ועל ארץ זבת חלב ודבש ובעיקר בגלל העובדה שהתנאים היו שונים מרמת החיים שלהם במצרים…
‘’לאחר 7-8 חודשים במעברת פרדס חנה עברה שמועה במעברה שניתן לעבור ולהתגורר בעיר. שרה מספרת שהעולים שמחו לשמוע על המעבר להתגורר בעיר, גם אם לא ידעו לאיזו עיר…
‘’משפחתה הועברה לבאר שבע בספטמבר, שנת 1949. מיקמו אותם במעברה שהייתה ליד בית העלמין הערבי, יחד עם חלק משכניהם מהמעברה בפרדס חנה. במעברה הוקמו 15-20 אוהלים גדולים, בהם התגוררו זמנית עד לקיום הבטחת המדינה והעברת המשפחה לדירות. שרה אומרת שלימים הוריה סיפרו, שכאשר שמעו על המעבר לעיר הם דמיינו בתים, שירותים פרטיים ותנאים כפי שהיה להם בקהיר…
‘’הם הגיעו לעיר חרבה, שאנשי צבא מסתובבים בה, לאחר מלחמת השחרור היו חדירות של ערבים, חול ובעיקר חול ואוהלים עם שירותים בחוץ. המיקום ליד בית העלמין הערבי, גרם לחוסר שינה בלילות, שרה אומרת: "זה אינו מקום מגורים למשפחות". משפחתה הייתה סבורה כי מצב זה לא אפשרי וכי תוך כמה שבועות הם יקבלו דירה.
‘’לאחר חודש וחצי, בהיות שרה בת 11, משפחת סיטבון קיבלה את "הווילה המובטחת"- דירת חדר וחצי בשיכון דרום, אך עדיין עדיפה על התגוררות לצד המתים. הבתים היחידים הבנויים בשיכון היו שלהם ושל שכניהם….
‘’שרה למדה בבית הספר בארי שנקרא גם מצדה, והיה בית הספר הראשון שהוקם בבאר שבע. בבית ספר זה למדו הילדים מהשכונה ויותר מאוחר גם תלמידים משכונה א', שכונה שנבנתה מעט מאוחר יותר. לילדים היה קל להתאקלם והם למדו את השפה מהר וסייעו להורים בבעיות השפה…
‘’לפני נישואיה עבדה שרה בחנות ‘’פלס'' – חנות ספרים השייכת למשפחת איצקוביץ'. בסיום הלימודים אביה דאג לה לעבוד בעירייה כשליחה. היא חלמה להיות פקידה ומזכירה. לאחר נישואיה למדה פקידות והדפסה ולאחר מכן עבדה בעירייה כפקידה וככל שלמדה כך התקדמה. היא עבדה במקומות שונים – מפעלי תובלה, לשכת הבריאות, סוכנות, מס הכנסה בגיר. מתוך מקומות העבודה שצוינו המקומות בהם עבדה שנים רבות היו מכתשים, במחלקת הרווחה בעיריית באר שבע ומנהלנית במקיף ו'…
‘’כאשר עבדה בלשכת הרווחה בבאר שבע, דאגה ויזמה מעבר לשעות עבודה שלה לקשישים, ביקרה בבתיהם וכאשר ראתה את הבתים החליטה לעשות מעשה ולדאוג לצביעת בתיהם. היא גייסה את בעלה ובעלה דאג ל-20 חיילים, היא חיפשה ודאגה לשנורר צבע וצבעו בתים של קשישים בשכונה ג' ובשכונה ד'…
‘’בתיכון מקיף ו' בו הייתה מזכירה, התעסקה בטיולים ובתשלומים. לאחר כמה שנים של עבודה קודמה לתפקיד מנהלנית. שרה עשתה שינויים רבים בבית הספר וקידמה פרויקטים ויוזמות חברתיות…
‘’לאחר שפרשה, התארגנה קבוצה של מתנדבים לספר את סיפור שחרורה של העיר לתלמידי בתי הספר היסודי. שרה עשתה זאת בשמחה, מתוך רצון לחבר את הילדים לעיר…
יהי זכרה ברוך!