לא מי שטועה נמדד, אלא מי שמעז להודות - ולשחרר

"מְכַסֶּה פְּשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ, וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם" (משלי)

לפעמים האדם הכי מצליח שאנחנו מכירים, הוא זה שמסתיר בתוכו את הסיפור הכואב ביותר. לא כי הוא רע, אלא כי הוא אנושי.
אנחנו שוגים, טועים, פוגעים ואז מנסים להדחיק, להסתיר, לשכנע את עצמנו שזה מאחורינו. אבל כל עוד האמת מוסתרת, היא לא שוככת. היא רוחשת בפנים. והמחיר מצטבר.
שלמה המלך מסכם זאת בפסוק אחד, שמכיל בתוכו חיים שלמים.
 המכסה אולי מצליח לשכנע את העולם, אך לא את נפשו. המודה ועוזב לא רק שזוכה לרחמים – הוא משתנה.
חז"ל ראו בפסוק הזה ובפסוק נוסף ("ובשוב רשע מרשעתו... ויעשה משפט וצדקה - עליהם חיה יחיה") לא רק כלל מוסרי, אלא מפתח לתשובה שלמה.
אבל זה לא מסתכם בחרטה שבלב או במילים ריקות.
 המכסה פשעיו, לא יצליח.
אבל מי שמודה בפה, עוזב בלב, ונוהג אחרת במעשה - הוא שיזכה לחמלה ולחירות.

סיפור אמיתי

לקוח ותיק שלי, אדם מוערך בקהילה, נשוי, אב, תורם - שמר בתוכו סוד עמוק, כאוב.
בשנות נעוריו, ניהל קשר מחוץ לנישואין. ילד נולד מהקשר הזה. הילד גדל בלי אב. בלי הכרה. לא מתוך הכחשה, אלא מפחד - מה יקרה לשם שלו, למשפחתו, למעמדו.

אני ידעתי. שנים דחפתי אותו להתמודד. להגיד את האמת. לשחרר.
אבל הוא דחה, התחמק, שתק.
עד שלילה אחד, התקשר. קולו נשבר. "אני לא יכול יותר. אני חי בתחושת שקר מתמשכת. אני רוצה לתקן".

ואז, אחרי עשרות שנות שתיקה, הוא סיפר לאשתו.
זו הייתה רעידת אדמה.
אבל לא כפי שציפה. אחרי שתיקה ודמעות היא אמרה - "זה כואב. מאוד. אבל אני רואה שאתה באמת מודה. ועוזב. ואם הילד הזה שלך - הוא גם שלנו".

כעבור שבועיים היא ביקשה לפגוש את הבן.
כשפגשה אותו, היא פשוט חיבקה אותו.
לא שאלה, לא שפטה. רק חיבקה.
חיבוק אחד ששחרר שלושה אנשים - מאשמה, מבושה, ממועקה של שנים.

מה אנחנו יכולים לקחת מזה לחיים?

• עצור לרגע. שאל את עצמך - מהו הדבר שאני מסתיר? ומה הוא גובה ממני?
   
• כתוב ביומן. דבר עם עצמך.
  הודאה אמיתית מתחילה מהכרה שקטה. לא בהלקאה עצמית, אלא ביושר פנימי.
   
• מצא אדם שאתה סומך עליו.
  מישהו שיכול פשוט לשמוע. בלי לייעץ, בלי לתקן.
   
• אם פגעת - בקש סליחה.
  לא כמשפט אוטומטי, אלא כהכרה: "פגעתי. אני מצטער. ואני רוצה לתקן".
   
• זכור - מי שמודה, לא נשאר חלש.
  הוא נעשה חופשי.
  הוא מזמין את הרחמים, כי הוא כבר לא מתבצר.
  
  אנחנו לא נמדדים רק לפי מעשינו, אלא לפי מידת האומץ שלנו לתקן.
  הסתרה מחזיקה אותנו כבולים לעבר.
  הודאה, אפילו כשהיא מפחידה  היא שער לעתיד אחר.

"מְכַסֶּה פְּשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ. וּמוֹדֶה וְעוֹזֵב - יְרֻחָם."
ולפעמים, זה כל מה שהלב באמת צריך.

תודה לכם, חברים, שאתם ממשיכים לקרוא, להאיר ולהגיב.
 משה דנוך, עבדכם הנאמן