''למדו את חוכמת הפשרה, מפני שעדיף להתכופף מעט מאשר להישבר''
אני מודע לכך ויש ויאמרו כי יש פעמים שצריך לשמור על עקרונות וקווים אדומים וכדומה בחיים ולא להתפשר. אולם לעניות דעתי, זה חלק מהחוכמה הרבה הטמונה בפשרה ויש להפעיל לשם כך את השכל הישר.
חוכמת הפשרה מתייחסת ליכולת למצוא פתרון ביניים שמקובל על כל הצדדים המעורבים בסכסוך או במחלוקת. במקום להיאבק על עקרונות עד הסוף ולהסתכן בשבירה או בהפסד מוחלט, הפשרה מאפשרת לכל צד לקבל חלק ממה שהוא רוצה ולהימנע מהפסד מוחלט. זהו תהליך של ויתור הדדי שמוביל לפתרון שמקובל על כולם.
היתרונות של הפשרה כוללים שמירה על יחסים טובים בין הצדדים, חיסכון בזמן ובמשאבים, והפחתת מתחים וקונפליקטים. הפשרה מאפשרת לכל צד להרגיש שהוא השיג משהו, גם אם לא את כל מה שרצה, ובכך היא תורמת ליצירת אווירה של שיתוף פעולה והבנה.
במישור האישי, הפשרה יכולה לסייע בעיקר בשמירה על יחסים טובים בין בני זוג, בני משפחה (הורים וילדים) חברים ועמיתים לעבודה. במישור העסקי, היא יכולה לסייע בפתרון סכסוכים בין שותפים, עובדים ולקוחות. במישור הפוליטי, הפשרה היא כלי חשוב להשגת הסכמות ופתרון סכסוכים בין מדינות או קבוצות שונות.
בסופו של דבר, המשפט המובא בכותרת המאמר מזכיר לנו את החשיבות של גמישות ויכולת לוותר במידה מסוימת כדי להשיג פתרון שמקובל על כולם ולמנוע קונפליקטים ונזקים גדולים יותר.
היהדות רואה בפשרה כלי חשוב להשגת שלום וצדק. הגמרא במסכת סנהדרין מציינת מחלוקת בנושא זה: ר’ אליעזר בן ר’ יוסי הגלילי סובר שאסור לעשות פשרה, ודיין שעושה פשרה נקרא חוטא, כי הוא חורג מהדין הנוקשה. לעומתו, ר’ יהושוע בן קרחה טוען שמצווה לעשות פשרה, ומבסס את דבריו על הפסוק “אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם” (זכריה) שמראה כי פשרה היא דרך להשגת שלום וצדק יחד. בסופו של דבר, היהדות מכירה בחשיבות הפשרה כדרך להשגת שלום וצדק, ומדגישה את הצורך בגמישות וביכולת לוותר במידה מסוימת כדי למנוע קונפליקטים ונזקים גדולים יותר.
הרמב"ם מתייחס למושג “לפנים משורת הדין” בכמה מקומות בכתביו, ומדגיש את החשיבות של התנהגות מוסרית מעבר לדרישות החוק הפורמליות. לפנים משורת הדין הוא עיקרון שמחייב את האדם לנהוג במידת החסד והרחמים, גם כאשר החוק אינו מחייב זאת. הרמב"ם מסביר כי ישנם מצבים שבהם יש לנהוג לפנים משורת הדין כדי להשיג צדק אמיתי ולמנוע עוול. לדוגמה, בהלכות שכנים, הרמב"ם מציין כי יש להעדיף את טובת השכן גם אם החוק אינו מחייב זאת, וזאת כדי לשמור על יחסים טובים ולמנוע סכסוכים.
הרמב"ם גם מדגיש את חשיבות הפשרה והגמישות במערכת המשפט. הוא מציין כי השופט צריך לשקול את טובת הצדדים ולנסות להגיע לפשרה שתהיה מקובלת על כולם, גם אם זה אומר לסטות מעט מהדין הנוקשה. זהו חלק מהעיקרון של “ועשית הישר והטוב”, שמחייב את השופט לנהוג ביושר ובטוב לב, ולא רק לפי החוק היבש. בסופו של דבר, הרמב"ם רואה ב"לפנים משורת הדין" כלי חשוב להשגת צדק חברתי ואישי, ומדגיש את הצורך בגמישות וביכולת לוותר במידה מסוימת כדי למנוע קונפליקטים ונזקים גדולים יותר.
סיפור ידוע מהיהדות שממחיש את עקרון הפשרה והליכה לפנים משורת הדין הוא הסיפור על ר’ יוחנן בן זכאי והקיסר הרומי. בזמן חורבן בית המקדש השני והמרד הגדול. ר’ יוחנן בן זכאי הבין שאין סיכוי לנצח את הרומאים במלחמה. הוא החליט לנקוט בגישה של פשרה כדי להציל את מה שניתן. ר’ יוחנן התחפש למת והוצא מהעיר בארון קבורה כדי להיפגש עם הקיסר הרומי אספסינוס. כשהגיע לקיסר, הוא ביקש ממנו שלושה דברים: להציל את העיר יבנה וחכמיה, להציל את שושלת רבן גמליאל, ולתת רופאים לרבי צדוק שהיה חולה. הקיסר, שהתרשם מחוכמתו של ר’ יוחנן, נענה לבקשותיו. בזכות הפשרה והחוכמה של ר’ יוחנן בן זכאי, נשמרה התורה והמשיכה להתקיים גם לאחר חורבן בית המקדש. נכון שהיו מתנגדים לדרכו זו ויש שטענו כי היה עליו למנוע את חורבן ירושלים. בסופו של דבר המרד ברומאים נכשל כישלון חרוץ. כך שהסיפור הזה מדגיש את החשיבות שיש לייצר גמישות ויכולת לוותר במידה מסוימת כדי להשיג מטרות גדולות יותר ולמנוע נזקים גדולים יותר.
סיפור נוסף מהחיים שממחיש את עקרון הפשרה והליכה לפנים משורת הדין הוא הסיפור על שני שכנים. יוסי ודוד, שהיו במחלוקת על עץ לימון שעמד בגבול שבין חצרותיהם. יוסי טען שהעץ שייך לו כי הוא נטע אותו, ודוד טען שהעץ שייך לו כי רוב הענפים והפירות נמצאים בחצר שלו. המחלוקת ביניהם הלכה והחריפה, והם החליטו לפנות לרב המקומי כדי שיפסוק ביניהם. הרב שמע את טענות שני הצדדים והבין שהמחלוקת הזו עלולה להרוס את היחסים הטובים שהיו ביניהם במשך שנים. במקום לפסוק לפי הדין הנוקשה, הוא הציע להם פשרה: כל אחד מהם יקבל מחצית מהפירות שגדלים על העץ, והם יתחלקו באחריות לטיפול בעץ. יוסי ודוד הסכימו לפשרה, והיחסים ביניהם חזרו להיות טובים כמו קודם. הם הבינו שהפשרה לא רק פתרה את המחלוקת, אלא גם שמרה על השלום והשכנות הטובה ביניהם.
כאמור המילה פשרה אינה בהכרח חולשה. יש שחושבים שהיא מקטינה את הערך העצמי כל המתפשר ומפחיתה בערכו. זכרו, בחיים אנו אוהבים דברים פושרים כי הם הדברים הנכונים. תנסו לשתות מרק רותח או קר?! תנסו להתקלח במים רותחים או קרים מאוד ?! אין ספק כי המים הפושרים הם המים הנעימים ביותר.
הפשרה בזוגיות מתרחשת בדרך כלל כתוצאה של רצונות שלנו, שמתנגשים ביניהם. יש נשים שירצו גבר חזק ומאופק, כזה שיוכל להתגבר על מכשולי החיים בלי להניד עפעף. ויש נשים שירצו גבר עדין ורגיש, כזה שניתן לשוחח אתו עד עלות השחר. יש גברים המחפשים אישה חכמה וחזקה, כזו שתצליח להיות שותפה לחיים שיודעת לנהל בית, לתרום לפרנסה ולחנך. ויש גברים המחפשים אישה רכה ונשענת, כזו שנוכל להרגיש לידה גברים שבגברים.
כי החיים אנחנו פועלים בדרך של ניסוי ותהיה, מנסים וטועים, טועמים ובודקים, ומתחילים לברור חזק מדי, עדין מדי, גדולה מדי, תלותית מדי ועוד. בדרך אנחנו מתחילים להבין שאי אפשר הכל, שעצם הבחירה באדם אחד מבין כל האפשרויות שבעולם הוא כבר פשרה.
דוגמא מחפש דירה, יש הרבה מקום לפשרה, או במלים אחרות גיבוש סדר העדיפויות שלי. הוא חושב ומחליט מה חשוב; חשוב, המיקום? המחיר? הגודל? בסופו של הליך מתפשרים כך גם בכל סיטואציה אחרת בחיים בחלקם אנו מודעים ובחלקן איננו מודעים. על כן עדיף לאפשר תהליך מודע הכולל נכונות לגלות מהי הפשרה הטובה ביותר עבורנו בכל סיטואציה.
אין במאמרי זה משום התווית דרך לכל אחת ואחד מכם אלא רצון לשפוך זרקור על תהליך הבחירה והפשרה באור אחר. לאפשר לראות עד כמה הפשרה היא הדרך הנעימה אם כי לעיתים קשה היא, כי לעיתים תכופות כל צד מתחפר בעמדותיו ואינו קשוב או אינו מוכן לזוז "מילימטר" מעמדותיו. בפועל , חשבו על כך. זה שמתפשר אף שאינו מודה בכך בגלוי, למעשה אומר או מתכוון "אני שלם עם הפשרה שעשיתי, ויתרתי על דברים שאני יכול לחיות בלעדיהם, ובחרתי באדם שמאפשר לי את הערכים החשובים והחיוניים לי ביותר" במילים אחרות: פעלתי לפי סדר העדיפויות שלי. על כן ניתן לומר מי שרואה עצמו מתפשר, יכול לומר בגאווה - אני התפשרתי! היה לי אומץ לבחור, להחליט על סדר העדיפויות שלי. הייתה לי את הבשלות והחכמה להבין ש"תפסת מרובה – לא תפסת". כיוון שבכל בחירה יש פשרה , כך נעז לשנות ולעצב את גורלינו.
חברות וחברים, תחילה, אני מודה לכם על כך שהנכם קוראים את המאמרים ומשתפים את כולנו בהערותיכם ו/או הארותיכם הבונות והמחכימות.
עבדכם הנאמן
משה דנוך